"וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה" (שמות כ"ה, ל"א)
רש"י: "לפי שהיה משה מתקשה בה, אמר לו הקב"ה למשה, 'השלך את הכיכר לאור והיא נעשית מאליה'" (מנחות כט.)
רמז בה הרה"ק ה'דברי ישראל' זי"ע (בפרשתן): "ללמדנו נתיב יושר בדרכי האמונה, בבוא לאדם קושי ומכאוב, כגון בענייני כיכר לחם (-פרנסה) או בשאר מכאובים. לבו בל עמו, וכשל כוח הסבל מרוב התלאות וטרדת הזמן, ישליך את עצמו יחד עם כל הקושי 'לאור', כלומר אל הקב"ה שהוא אש אוכלה, ומעתה היא נעשית מאליה… כמה שנא' 'השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך' (תהלים נ"ה, כ"ג)".
הגאון רבי יחזקאל לווינשטיין זצ"ל היה אומר, שההבדל בין 'בעל ביטחון' למי שאינו, שאותה פעולת ההשתדלות יעשו שניהם, אלא שזה יעשנה מתוך בהילות ובלבול הדעת, וזה לא יאבד משלוות הנפש אפילו לרגע, אלא יעשנה כפורע חובו ותו לא מידי, וההסבר כי הראשון מדמה בנפשו שהצלחתו תלויה בהשתדלותו, וזה יודע שהכל נהיה בדבר ה', ולא תלוי במאומה בהשתדלותו ועשייתו. כי הכל נכללו בגזירת "בזיעת אפיך תאכל לחם", והבחירה נתונה בידי האדם אם להתייגע ולהזיע על המחיה ועל הכלכלה, או להזיע בקניין מידת הביטחון… ובזה ייטב לו בזה ובבא.
סיפר אחד מסופרי סת"ם מבני ארה"ב, שבאחת הקהילות בסמוך לעיר מאנסי, שיפצו המתפללים את בית מדרשם ברוב פאר והדר, בהוצאה של דולרים רבים. יגיעה עצומה השקיעו עד שהתנוסס בית המדרש לשם ולתהילה. לאחמ"כ החליט ראש הקהל, להשקיע מעט אף בשיפוץ ותיקון ספר התורה שבהיכל. לצורך זה הזמין את הסופר הנ"ל שיבוא לראות את ספר התורה. הסופר בדק את ספר התורה ונזדעזע למראה עיניו, כי ספר התורה היה פסול בתכלית!! נדרש יגיעה רבה במשך ימים ושעות עבור תיקונו. הסופר הציע לראש הקהל לתקן את ספר התורה תמורת חמשת אלפים דולר, אך ראש הקהל, שלצורך פארו של בית הכנסת מוכן היה לשפוך מעות כמים, לא הסכים לשלם לסופר עבור מלאכה דחופה וחשובה זו, יותר מחמש מאות דולר ותו לא.
משיצא הסופר מפניו, התקשר אל חברו שגם הוא סופר סת"ם, ואמר לו: "אם נשאיר את ספר התורה כמות שהוא, יקראו מתפללי בימ"ד זה בס"ת פסול עוד רבות בשנים. הבה ננדב שנינו מזמננו, ויחד נתקן את ספר התורה תמורת אותם חמש מאות הדולר ותו לא מידי, ובוודאי ישולם לנו שכר מן השמים".
ואכן ממחשבה למעשה. שני הסופרים נגשו יחדיו למלאכת הקודש, ישבו שעות ע"ג שעות ותקנו את ספר התורה, שיהא ראוי לקרות בו כדת וכדין. משגמרו עבודתם באישון ליל, יצאו שניהם (מאותה העיר שבה שוכנת הקהילה הנ"ל) לחזור לביתם. באמצע הדרך חיפשו אחר בית הכיסא, ולא מצאו אלא בתוככי בית קברות נוצרי. בלית ברירה פנו להיכנס לשם. בשערי בית הקברות הלז עצר אותם 'שומר' ששאל לשמם והיכן מקום מגוריהם. ה'סופרים' לא הבינו לשם מה עוברים הם חקירה ודרישה זאת, מ"מ ברצונם להיכנס דרך השער, מסרו לו הפרטים ונכנסו.
כעבור כמה שבועות קיבלו השניים מכתב מעורכי דין במדינתם, בו כתוב שעליהם להתייצב לפניהם ביום פלוני. המה ראו כן תמהו – מה פשענו ומה חטאנו כי דולקים אחרינו? בהגיע יום המיועד באו השניים, והודיעו להם כי באותה שעה שהם נכנסו ל'בית הקברות' הנוצרי, התקיימה לוויה של גוי עשיר גדול, הלה ערירי היה ולא הותיר אחריו יורשים, וציווה ב'צוואת המת' שכל כספו יחולק שווה בשווה בין המשתתפים בהלוויה, ולכן נשאלתם בשערי בית הקברות לשמכם ומקום מגוריכם, כי אף לכם דין 'משתתפים' בלוויה זאת, והרי לכם 'ירושת המת' – שישים ושניים אלף דולר (כשנים עשר מידות מהסכום שהיו מקבלים מבני הקהילה, אילו היו משלמים להם כפי המקובל!). נתקיים בהם "אין אדם שומע לי ומפסיד" (דב"ר ד', ה'). וכבר סיפר לי סופר אחד, כי לפליאת הדבר יש להוסיף, שמידת ספר התורה היא באורך שישים ושנים יריעות, חושבנא דדין כחושבנא דדין…
המשיל הגה"ח רבי אהרן יוסף לוריא זצוק"ל, לבאר הלשון "השלך על ה'" – משל לעשיר המהלך בדרך, ובידו צרור יקר של אבנים טובות ומרגליות. הלה הוצרך לנסוע למרחק וחשש לשלום אבניו, לכן פנה אל ידידו להפקיד בידו את הצרור, אלא שהוא לא הסכים לקבל על עצמו אחריות כה גדולה. מה עשה העשיר? רץ אל חברו, השליך לתוך ידיו את הצרור, ומתוך מרוצתו זעק לעברו כי אצה לו הדרך, ובעוד רגעים הריהו מפסיד את האנייה היוצאת לדרכה. ידיד זה מקבל על עצמו 'שמירה מעולה', בידעו שהעשיר הלך לו, וסמך עצמו עליו בסמיכה שיש בה ממש… כיו"ב לענייננו: המשליך את כל יהבו (כל צרורותיו וחבילותיו) על הקב"ה – מתוך הכרזה 'אבי שבשמים אין לי על מי לסמוך רק עליך' – בלי שאלות וחשבונות, בוודאי ייטב לו – והוא יכלכלך!!
וידמה האדם בדעתו, אם היתה לו איזו 'קרן' (קופת חיסכון) בבנק, אשר בה שמורים עבורו כמה וכמה מיליוני דולר מזומנים טבין ותקילין, וכי היה דואג מהיכן יקנה לחם לפי הטף, או מהיכן ישיג מעות להשיא את צאצאי? פשיטא שלא! ואף אם בפועל אין המעות תחת ידיו, מכל מקום אין לו דאגה, בידיעתו שברגע שיזדקק למעות, יוציא מפיקדונו כדי צרכו. כיו"ב ממש יבטח האדם בחי עולמים, כי למה ידאג מאין יבא עזרו, והלא יש לו אב רחום, שכל הארץ והמעות אשר עליה שלו הן, ובשעה שיצטרך סכום מעות, יבקש ממי שהכל שלו, והוא בוודאי ייתן לו כל צרכו!
צהלה ושמחה – מעלת וסגולת השמחה
הנה כשנשאלה אסתר במשתה היין (אסתר ה', ו'): "מה שאלתך וינתן לך", השיבה (פסוק ח'): "יבוא המלך… ומחר אעשה כדבר המלך", ולכאורה ייפלא! מדוע דחתה למחר ולא התחננה מיד על נפשה, אחר שאמר לה "מה שאלתך וינתן לך"? ועוד צ"ב, על מה סמכה בדעתה שלמחר יהא בידה לפעול, יותר מאשר תוכל לעשות בו ביום?
וביארו צדיקים, כי בעת ההיא היה "ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב" (פסוק ט'), וידעה אסתר שבעת 'שמחה' כזו, לא תוכל להפילו ולנצחו, כי לא יאונה כל רע לאיש השרוי במידת השמחה, ע"כ התחכמה והזמינה אותו לבוא למחר, אחר ששמחתו תפוג מעט, ואז תצליח להפילו בנקל.
ולימוד גדול הוא לבני ישראל, שאם לאותו רשע הועילה מידת השמחה שלא יוכלו להזיק לו, כ"ש שתועיל מידה זו לבני ישראל עם הקודש, לבטל מעליהם את כל הצרות והייסורים, כמו שאמרו צדיקים (דגמ"א בילקוטים, ועוד הרבה מהצדיקים) לרמז בפסוק (ישעיה נ"ה, י"ב): "כי בשמחה תצאו", שעל ידי השמחה אפשר להינצל מכל הצרות, ולצאת מאפילה לאור גדול!!
וע"י השמחה בטוב לבב יצא מכל צרותיו ומצוקותיו, וכביאור הגר"א זי"ע במשלי, על הכתוב (משלי י"ח, י"ד): "רוח איש יכלכל מחלהו ורוח נכאה מי ישאנה", וז"ל: "השמחה באה על ידי הרוח. וזהו 'רוח איש', כשהאיש תמיד בשמחה, הוא יכלכל מחלהו, אף שתבוא עליו מחלה חס ושלום, יכלכל מחלהו בשמחתה ויבטלנה, עכ"ל. ואם כי דבריו לעניין חולי, מ"מ נלמד מכך לכל צרה וצוקה, הן ברוחניות הן בגשמיות, שבשמחתו יבטלנה".
וכך אומרים בשם הרה"ק מקארלין זי"ע ש"אם יהודי מתהלך בשמחה מעצם הדבר שהוא יהודי, ערב אני לו שלא יאונה לו שום רע לא בגשמיות ולא ברוחניות" (מאמר מרדכי).
כעי"ז אמר הרה"ק הרר"ב מפשיסחא זי"ע, שיותר יכולים לפעול בבכייה. ומעשה שהיה בעת שהיה בדאנציג, שראה שנפל אחד לים, וכמעט שטבע שם, אמר לו הרב הנ"ל בלשון אשכנז: "גריס מיר דעם לויתן" (דרוש משמי בשלום הלוויתן), ואח"כ עזר לו ה' שאחז בדף אחד וניצול, וביאר הרה"ק פישר מעשיו, כי בחור זה לרוב חרדתו ופחדו, נתייאש לגמרי מעצמו ולא היה בידו מוח לחשוב מחשבות היאך ובמה להינצל, ורק ע"י המילתא דבדיחותא נתרחב לבו במעט שמחה, וכבר העלה בראשו כמה עצות איך להינצל (אור ישרים הערה ל"ט, נפלאות חדשות – ליקוטים).
(מתוך באר הפרשה – תרומה תשע"ז)
