הגאון רבי משה יהודה שניידר שליט"א
אזכיר מה שהיה מביא מרן זצוק"ל, את דברי רבינו בחיי בפרשת השבוע, שאומר חידוש נפלא בקריעת ים סוף, שלא נקרע כל הים לפניהם בבת אחת, אלא לפני כל פסיעה ופסיעה היה נבקע קצת מהים, וממילא כשפסעו את הפסיעה הראשונה הם לא ראו עדיין האיך הם יעברו את כל הים, והיו בפחד האיך יוכלו להמשיך, וכך על כל פסיעה ופסיעה, והיו צריכים להתחזק מאד בביטחון שהקב"ה יבקע להם את המים לאורך כל הים. וזה דבר מופלא, שעשה הקב"ה כדי להשריש בלב כלל ישראל את מדת הביטחון, כמו שפותח רבינו בחיי, את דבריו, וז"ל: ודע כי כל עניני ישראל ומקריהם במדבר הכל היה ניסיון גמור, כדי שיגדלו נפשם השכלית במדרגות הביטחון שהוא שרש האמונה, כדי שיהיו ראויים לקבל התורה, ולסבה זו קרע להם את הים מדי עברם לתוכו ולא בבת אחת, עכ"ל.
ובדברו לפני אברכים יקרים, אמר מרן, כך הוא גם כן בכל הדורות, שבכדי שאדם יוכל לעלות במידה הראויה בתורה ויראת שמים, זה "בלתי אפשרי" בלי בטחון. ובאמת יש הרבה אנשים שמטרידה אותם המחשבה מה יהיה מחר, ומה יהיה בעוד שנה, ואפילו אחד שיש לו כעת מה לאכול, רק שהוא לא יודע מה יהיה לאחר זמן, הוא כבר מוטרד מה יהיה בעוד שנה ובעוד כמה שנים, ואדם שחי עם כאלו חשבונות הוא נשבר.
ובפרט בזמן האחרון שהוא זמן קשה, ובפרט לבני תורה יש קשיים גדולים מאד להתקיים, אם אדם יהיה טרוד עם דאגת המחר, הוא לא יוכל להשקיע את עצמו בתורה ויראה, ולא יוכל לגדול כמו שהוא ראוי להיות, ורק עם התחזקות בביטחון שהקב"ה לא יעזוב את מי שהולך בדרכיו ועמל בתורתו, יוכל להשקיע את כל מעיינו בתורה, כי ברגע שאין לו את דאגת המחר, אין לו דאגה מה יהיה בעוד חודש ובעוד שנה, הוא יכול לעבוד את עבודת ד' בלי הפרעות, ובלי שום דבר שיגרום לו עיכובים, ויזכה באמת לראות האיך שהקב"ה עוזר לו יום יום.
• • •
ופעם אחת הרגשתי בעצמותי את חוזק האמונה אצל מרן, כשבאחת נסיעותיו לארצות הברית היה מאושפז בבית החולים באמצע, ולאחר מכן המשיך במסע החיזוק (עם מעט קיצוצים), ובהיותו באחת הערים בישיבה הק' שם, הייתה התרגשות מופרזת שזכו שיבוא אליהם גם אחרי שהיה בבית החולים, וחשבו מתחילה שיתבטלו כל התכניות, ממילא היו שם דחיפות נוראיות, עד כדי כך שמיד בסיום האסיפה יצא מיד ידידנו רבי שמעון גליק שליט"א (שלקח על עצמו את האחריות לדאוג לשלומו ובריאותו של מרן) עם מרן החוצה, וזעק אלי: תיכנס מיד למכונית, ונכנסתי ומיד הכניס את מרן והתחילו לנסוע. ואחרי שנתיישב מרן, אומר רבי שמעון שיחי' למרן, כל כך פחדתי בגלל הדחיפות הנוראיות, ומרן מחייך… שואל ר' שמעון, האם ראש הישיבה לא פחד? אומר מרן – לא! שואל ר' שמעון, למה, הרי הם דחפו כל כך חזק? אומר לו מרן, הרי הם התכוונו למצוה…
ובראותי את השלוה הנסוכה על פני מרן, הרגשתי שבעיקר לא היה חושש מחמת גודל בטחונו בהקב"ה, וכמו שאמר פעם בשיחה, שצריך האדם להרגיש כל החיים שלו, האיך שהקב"ה משגיח עליו, ולא הולך שום דבר בלי השגחה, וזה לא סתם שאדם הולך, ואדם ישן ואוכל, יחשוב שזה שום דבר, אלא זה הכל בהשגחה של הקב"ה, ואם ח"ו הקב"ה מסיר את ההשגחה, אין כלום, ויכול להיות ח"ו אסון, רק הקב"ה שומר כל הזמן. ובהמשך אמר: וצריך גם כן לדעת השגחה פרטית שהקב"ה שומר את האדם, להרגיש את זה "כל רגע ורגע", ולא מספיק פעם אחת, אלא צריך "לחדש" כל רגע ורגע, את הרגש הזה, שהקב"ה שומר בהשגחה פרטית על הבן אדם.
וממילא תמיד אם יחשוב האדם כל רגע ורגע שהוא תחת השגחה של הקב"ה, ממילא כל המעשים שלו כבר צריכים להיות אחרת, דבכל רגע מרגיש, "עכשיו אני עם הקב"ה,והקב"ה שומר אותי", והאיך אני יכול להמרות את פיו?! והרי הכל מה שקורה איתי זה הכל הקב"ה, אבל רגש הזה צריך לחדש, ולכן היה צריך לקרוא את זה בוקר וערב, עכ"ד. וכך היה חי בעצמו תמיד, ומה לו לפחד. הלוואי שנזכה להתחזק באמונה והשגחה פרטית, לחיות עם זה בבחינת צדיק באמונתו "יחיה", ונזכה לכל טוב.
(גיליון 'במה' מס' 26)
1/388