אני רואה קבוצת זקנים יושבת בבית קפה. אני עובר על פניהם, ואז אחד מהם צועק לעברי -"חרדי?!… יא – חמור!". ספגתי הרבה כינויי גנאי, לאורך השנים על היותי חרדי: 'פרזיט', 'משתמט', 'טפיל' ועוד פניני לשון כיוצא בזה, ולכולם כבר התרגלתי. אבל 'חמור'?

"והאלוקים ניסה את אברהם" (כב ב')

שאלו פעם את אחד מגדולי – הדורות בזמן מלחמת העולם השניה, האם הוא מפחד ממלחמה. "לא!" ענה הרב בביטחון, אך מיד המשיך: "אני מפחד ממי שגזר שתהיה מלחמה"…

אז נכון. כולנו חכמים, כולנו נבונים, וכולנו יודעים את הכל על המגיפה. איך היא נוצרה, מהם התסמינים שלה, מה אמר פלוני ומה הוסיף אלמוני. אפילו את כל הספקולציות עליה כולנו יודעים, מספרים מנתחים ולועסים…

אבל רגע, מה עם מי שגזר שתהיה מגיפה?

בואו נקרא יחד את פסק ההלכה של הרמב"ם (תענית א א): "מצוות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות, על כל צרה שלא תבוא על הציבור. ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להם – וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו, אלא יאמרו: 'דבר זה ממנהג העולם אירע לנו, וצרה זו נקרה נקרית (-על דרך המקרה קרתה)', הרי זו דרך אכזריות, וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים – ותוסיף הצרה (-תתווסף על הצרה) צרות אחרות".

הרמב"ם מגלה לנו, שכל צרה שבאה על כלל ישראל, היא בעצם בקשה שהקב"ה משגר אלינו, וזועק: 'חזרו בתשובה'!

אבל זה הרבה יותר מזה.

המדרש-תנחומא אומר כך:

"אלא אמר הקדוש ברוך הוא, אף על פי שאני הולך (מבית המקדש ומחריב אותו), יעשו תשובה – ואני חוזר. לכך כתיב: 'אלך אשובה אל מקומי עד אשר יאשמו ובקשו פני, בצר להם יְשַׁחֲרֻנְנִי'. ומתוך צרה הבאה עליהם יעשו תשובה – ואני חוזר".

הרי שהזמן הזה הוא הזדמנות. הזמן הזה בו באה אלינו צרה על ישראל, הוא הזדמנות לבוא הגאולה!

ובכלל, הדור הזה כולו הוא הזדמנות, הדור שלנו, כידוע הוא הדור האחרון. 5780 שנה מתוך ה-6000 שנה מקסימום, בהן העולם יכול להתקיים – כבר עברו!

טוב, זהו. עד כאן המילים המחייבות. המפחידות קצת…

עכשיו בואו נוריד את זה אלינו. מה בעצם הקב"ה רוצה ממני?

כדרכנו, נפתח בסיפור.

לפני כמה שנים הלכתי לתומי ברחובה של עיר חילונית, בדרך לשיחה במדרשיה למתחזקות. בדרך, באחת הסמטאות, אני רואה קבוצת זקנים יושבת בבית קפה. אני עובר על פניהם, ואז אחד מהם צועק לעברי:

-"חרדי?!… יא – חמור!"

בום.

ספגתי הרבה כינויי גנאי, לאורך השנים על היותי חרדי: 'פרזיט', 'משתמט', 'טפיל' ועוד פניני לשון כיוצא בזה, ולכולם כבר התרגלתי. אבל 'חמור'?

אני? חמור?! הרי העולם כולו עומד על התורה והמצוות שלנו, שומרי התורה והמצוות. תבל וכל יושבי בה קיימים רק בזכותנו ובשבילנו! אני חמור?

אבל אתם יודעים מה?

לאחר מחשבה, הגעתי למסקנה שזה נכון. אני, וכל מי שחרד לדבר ד', באמת חמור.

מה קרה?

פשוט נזכרתי בסבא-רבא שלי…

תימן, מתישהו בעבר הרחוק.

סבא-רבא שלי, מורי יצחק הלוי, היה סוחר במקצועו. יום יום היה יוצא מכפר מגוריו לאחר תפילת ופת שחרית, רכוב על חמורו הכחוש, לעבר העיירות והכפרים שבסביבה, ומוכר לתושבים מאשר באמתחתו.

בערב היה חוזר לביתו, באמתחת ריקה ובכיסים מלאים, סועד את ליבו ומשים פעמיו אל בית הכנסת, למנחה וערבית וכמה שעות מענגות של לימוד תורה מחייה. כך במשך שנים על גבי שנים, שבוע אחרי שבוע. יום אחרי יום.

יום-שישי אחד קרה המעשה. מורי יצחק שרך את רגליו במשעולי שבילים אין סופיים, מפותלים ומייגעים, בואכה עיירת מגוריו, לאחר יום עבודה נוסף. השמש הכתה בעוז ממעל, ומורי יצחק קינח את מצחו הנוטף פעם אחר פעם, בניסיון נואש למגר את הזיעה.

לאט לאט, כמעט כמו אטיותו המרגישה של החמור, הלכה השמש ונטתה לשקוע. החום אמנם כבר פחת, אבל הזיעה שנטפה ממצחו של מורי יצחק רק התגברה, מוסיפה לנזול פלגים-פלגים: הרי עוד מעט שבת!

עוד מעט שבת, הדרך עוד רבה, והחמור פוסע לו בקצב איטי להחריד.

כך נקפו להן הדקות, וכאילו להכעיס, החמור ממשיך בקצב שלו. המכות הנמרצות בגבו לא הועילו הרבה. והרי עוד מעט, עוד מעט שבת…

ובדיוק בנקודה הזאת הגיע לשימוש המוח-היהודי.

עם פרוס השבת את כנפיה על הכפר השלו, כשמכל עבר התכנסו הכל אל בית הכנסת, פוסעים מעדנות בבגדי שבת הדורים, כשפאותיהם מתבדרות ברוח הערב הקלילה; נשמע לפתע ממבואות – הכפר קול ריצה חפוזה, בלולה בנעירות חמור בלתי מרוצות בעליל…

אלה שהעיפו מבט לאחור, אל השביל המוביל אל הכפר, פערו פה בהפתעה, נעצרים בתדהמה על מקומם, אבל עד מהרה פרצו בצחוק גדול.

מורי יצחק מיודענו הקדים את שקיעת החמה בדקות בודדות…

קוראים יקרים,

מה מוסר ההשכל?

שלפעמים, כשהמטרה חשובה כל כך, ראוי אפילו לסחוב את החמור על הידיים בשבילה!

ובכן, שם בבית קפה, אל מול אותם זקנים עמי ארצות, סופרי אוטובוסים, הבנתי:

אני, החרד לדבר ד', אני חמור. חמור בהחלט. "יששכר חמור גרם"  (בראשית מט יד-טו), "סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משא כבד" (רש"י). "וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה", ובכל זאת – "ויט שכמו לסבול" עול תורה!

אני חמור ש'סובל עול תורה' בשמחה, ומשתדל לקיים את רצון ד' כל הזמן ובכל הכוח.

אני חמור, וראוי לי לסחוב את עצמי בגאווה גדולה.

שאתבייש? שאתבייש?!

והלא בעבודת ד' שלי אני סוחב ומביא את הגאולה השלימה…

הרי אני – – – אני החמור של המשיח!

אנו שומרי התורה והמצוות, אנו הדבקים בד' אלוקינו, ומאמינים בו בכל לב ונפש. למרות הכל – אנו נביא את המשיח.

על גבינו – גב שנשאר כפוף על הגמרא לשיעורי תורה למרות כל הקשיים;

על גבינו – גב שהפנה עורף בעקשנות לניסיונות העצומים שדחקו בנו;

על גבינו – גב שעמד בגבורה במקלות של תאווה שהלקו בו;

על גבינו שלנו, בא יבוא!

כן. הקב"ה מבקש מאיתנו באמצעות הקורונה, לחזור בתשובה!

נכון, זה קצת מפחיד, אבל זה גם מרגש: הקב"ה מאמין בנו! הוא מאמין שאנחנו יכולים להביא את הגאולה השלימה!

הוא מאמין שאם רק נתקרב אליו עוד טיפה, אם רק נתאמץ קצת יותר לעשות את רצונו – נוכל להיות החמור של המשיח, נוכל להביא אותו סוף-סוף!

דורות על גבי דורות של תנאים, אמוראים, ראשונים, אחרונים, גדולי-הדורות כולם… התאמצו והתייגעו להביא את המשיח – ולא הצליחו!

ואנחנו, אנחנו יכולים!

אנחנו נביא אותו, ולא משנה כמה אנחנו קטנים.

הקב"ה לא רוצה שנקרא כל יום 'פיטום הקטורת' עם כוונות האר"י הרש"ש. אפילו שזה חשוב. הקב"ה לא רוצה שנצום שלושה ימים ושלושה לילות, ונייחד ייחודים נשגבים. אפילו שגם זה חשוב מאוד. הקב"ה רוצה שנעשה את הדברים הקטנים-קטנים שאנחנו יכולים לעשות!

הוא רוצה שנתאפק קצת יותר, כשהילדים צועקים ומשתוללים בבית. כן. גם להם קשה בבידוד הזה. זה גם הזמן לחזק את הקשר שלנו איתם. להכיר אותם, לאהוב אותם. הוא רוצה שנשתדל קצת יותר לשמור על שלום בית נעים ושליו, גם בימים לחוצים וטרופים אלה.

הוא רוצה שנקפיד קצת יותר על תפילות בכוונה. בכוונה פשוטה, מכל הלב. שנקפיד קצת יותר על לימוד תורה, אולי גם קצת לימוד עם הילדים, בשמחה וברוגע.

הדברים הקטנים האלה – אוי, כמה שהם גדולים!

הרי הם יכולים להביא את המשיח!

התקופה הזו קצת מלחיצה, המגיפה הזו קצת מפחידה… אבל מי שיש עיניים בראשו, יודע:

יותר מהכל, הימים הללו מרגשים.

הקב"ה מאמין בנו, מאמין שאנחנו יכולים להביא את המשיח, את הגאולה, את בית המקדש… עכשיו!

בואו נאמין גם אנחנו בעצמינו! – – –

 

[מתוך עלון 'אור השבת' / א' באייר תש"פ / גליון מס' 427]