מספר הרה"ג רבי דוד ויסנשטרן שליט"א: תלמיד שלי, אותו לימדתי בכיתה ח' בראשון לציון, התקבל בסוף השנה לשתי ישיבות קטנות מצוינות בבני ברק. באמת, הבחור הזה היה בחור טוב!
בתקופת הרישום התקשר אלי אבא שלו והתעניין, אמרתי לו שהבן שלו התקבל לשתי ישיבות קטנות מצוינות בבני-ברק – ועליהם לבחור אחת מהן. הוא כל כך שמח. "איזה יופי, גם פה וגם פה!". ואז הוא ביקש להתייעץ לאן לשלוח. אמרתי לו: תראה, שתיהן מצוינות בהחלט, אבל אם אתה שואל איזו מהן יוקרתית יותר, הרי שזו ישיבה פלונית ולא אלמונית.
אם כך, הגיב האבא, אז אני שולח אותו לישיבה הפחות יוקרתית…
התפלאתי, זו פעם ראשונה שאני נתקל בתגובה שכזו מצד אבא. והוא הסביר את עצמו: "בישיבה זו, חוץ מתורה הוא ילמד גם ענווה"… התפעלתי מדרגתו הרוחנית של האבא ומשאיפותיו ביחס לבנו, ובזה הסתיים העניין.
חלפו שנים, הבחור המשיך לישיבה גדולה, הקים בית ועבר לכולל. יום אחד הסתקרנתי מה קורה איתו, ביררתי עליו והופתעתי לשמוע שהוא כבר מכהן כרב בית כנסת מכובד. הבחורצ'יק בסך הכל בן עשרים וחמש וכבר זכה לכזו משרה מכובדת. אין דברים כאלו בגיל הזה. ופתאום נזכרתי איך אבא שלו חינך אותו לברוח מן הכבוד, אז פלא שהכבוד רודף אחריו?
(הרב ישראל למברגר, מוסף שב"ק תולדות תשע"ז)