"אם לומר את האמת, אני סוג של אלטרואיסט, ומאז שאני זוכר את עצמי כנער חושב, היה לי חלום שלא התפוגג – לתרום כליה", כתב לנו באחרונה נ׳, אברך תושב בני ברק, שהחליט לנצל את ההזדמנות ולשתף את הקוראים החשובים בתובנה "מצילת חיים" לדבריו.
במכתבו המרגש מגולל נ׳ סיפור אנושי אישי: רצון שגדל ביחד אתו לתרום משהו מעצמו למישהו אחר. "היה ברור לי מעל כל ספק, שיום יבוא ואני אעבור לשלב המעשים", הוא מספר, "וכבחור בשידוכים זו היתה גולת האינפורמציה שסיפקו עליי חברי" ׳בחור עם לב זהב שאפילו מתכונן לתרום כליה׳".
בהמשך פגש נ׳ את הנושא מקרוב. "במחנה ׳בני תורה׳ בו השתתפתי, פגשתי בחור בן גילי שחיכה לתורם מתאים, הרגשתי שקיבלתי מסר חזק: בדיוק אני פוגש בחור מועמד להשתלה. זה היה בשבילי רגע מכונן. אז היו בישראל 1,110 חולים שהמתינו להשתלות, מתוכם 850 להשתלת כליה. היום המספרים עוד יותר גבוהים, אבל אני זוכר את ההלם שאחז בי: 850 חולים יכולים לשפר איכות חיים בזכות כליה בריאה, ואני מסתובב עם שתיים?!
התחתנתי, רעייתי ידעה על החלום שלי שכמובן נדחה פעם ועוד פעם. חתן לא תורם כליה, וגם לא מועמד לאבא, ואחר כך גדלה המשפחה ובכל פעם שרציתי לגשת למלא את הטפסים ב״מתנת חיים", שוב נולד תינוק ב״ה והמחויבויות שלי היו אחרות, אבל החלום לא נגוז.
לפני שנה ב"בין הזמנים" התארחנו בישוב יצהר. בן משפחה סידר לנו צימר ברחוב תורמי הכליה ביצהר. המחיר היה נמוך מאוד, ולמרות החששות הכבדים נסענו. הרגשתי ששוב אני מקבל מסר – מכל הרחובות בישוב, הצימר שלנו היה ברחוב תורמי כליה… יצהר ואיתמר הם שני יישובים שמובילים במספר התורמים, ובאלול לפני שנה בדיוק הרגשתי שאני בשל מכל בחינה לצאת לדרך של תרומה.
היינו בשלב נכון, והמשפחה ותנאי המשפחה אפשרו את המהלך הזה שלי, עשיתי את כל הבדיקות וכמובן התייעצתי עם הר״מ שלי. קראתי הרבה מאוד סיפורים, וכל סיפור הוא עולם מלא, והרגשתי שאני מתקרב אל היעד. אמרתי לרב הבר שאני מבקש לתרום לשומר שבת והבטיחו לי שישתדלו. הדיאליזה כואבת לכולם אותו דבר, אבל הם עושים הכול כדי למקסם את כמות ההשתלות, ובעיקר כדי לחסל את רשימת הממתינים להשתלות כליה בישראל.
"נכנסתי למסלול מעשי", מספר נ׳, "עשיתי את הבדיקות ונמצאתי מתאים לחולה כליות צדיק. אין לתאר את תחושת הרוממות שמילאה אותי. הכרתי את החולה ׳שלי׳, יהודי צדיק גדול, הרגשתי שמתנתי רצויה, אבל אז עליתי להוריי באחד הערבים לספר להם על המהלך שמתקדם לכיוונים מעשיים והכל השתנה…"
נ׳ מספר כי הוריו שידעו על החלום ועל המשמעות המעשית שלו, ביקשו ממנו בכל לשון של בקשה שלא לעשות זאת. ״במשפחה שלנו היו בעשור האחרון כמה וכמה התמודדויות רפואיות, גיסתי חלתה ונפטרה ל״ע והוריי ליוו את שנות מחלתה במסירות רבה, גיס נוסף שלי היה זקוק לתמיכה מצד הוריי בנושא רפואי, והיו עוד כמה התמודדויות במשפחה שלנו, מה שגרם להוריי להיות קצת עייפים מבתי חולים… אמי בכתה, היא אמרה לי: ׳אני יודעת שזה החלום שלך, אבל אני בכל זאת מבקשת…' הורי לא יכלו לשאת את המחשבה שאם חלילה משהו ישתבש ולא הכל ילך על פי התכניות, אם חלילה משהו יקרה, הם יצטרכו לטפל גם בי…
וכך אמרה לי אמי: "אתה רוצה לתת משלך, לעשות משהו גדול, אבל אני אומרת לך, שעד תרומת כליה יש עוד הרבה מה לעשות, כיבוד הורים למשל…"
התייעצתי שוב עם הר״מ שלי שפסק לי כי עלי לכבד את רצון הוריי. הרגשתי תחושת החמצה, אבל בעקבותיה – ולכן אני כותב את המכתב הזה ומבקש לפרסמו ותהיה זו תרומתי הגדולה – מאז שגנזתי את הרעיון, קיבלתי על עצמי להדר במצוות כיבוד הורים!
הוריי עוד צעירים וחיוניים ב״ה, והם במיטב שנותיהם ועדיין לא זקוקים לעזרתי, אבל אין לתאר את השמחה שאני גורם להם כשאני מקפיד לעלות פעם בשבוע בערב, לבדי, בלי ילדיי הקטנים שמושכים מכל כיוון בלע״ר, לשוחח אתם שיחה בריאה במטבח הישן…
לפני שגנזתי את החלום, כמעט לא התקשרתי לאמי, זה היה נראה לי מתאים לגילאים מבוגרים יותר, והרי אמי עוד צעירה (61), אבל עכשיו אין שבוע שאני לא מתקשר לאמי ביום שישי בבוקר, מצוות כיבוד הורים שלי השתנתה מן הקצה אל הקצה, והיום, שנה אחרי החלום שנגנז לי, אני מרגיש תורם שקיבל מתנת חיים, ואם מישהו אחד מהקוראים של הטור הזה יתקשר היום להוריו או יעלה במוצאי שבת לביקור, ותהיה זו תרומתי. הר"מ שלי שאני מתייעץ אתו בכל ענין, הוא שנתן לי את הרעיון לספר את הסיפור שלי ולהשתדל שיפורסם בטור הזה .
פרסמנו.
(יתד השבוע י״ב בשבט תש״פ)