הרה"ג אשר קובלסקי שליט"א
"וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם"… (בראשית מ"ה, ה')
פרשת השבוע פותחת במפגש הטעון והמרגש בו יוסף מתגלה לאחיו. מדי שנה, בשמיעת הפסוקים בהם מתארת התורה את המפגש, אנו עומדים משתאים מול גדלות מידותיו של יוסף. הן האחים שנאו אותו, קינאו בו ודרשו את רעתו. במו ידיהם השליכו אותו לבור מלא נחשים ועקרבים, ובנס – יצא משם חי ונמכר כעבד בזוי לקבוצת סוחרים ערבית. היש פגיעה גדולה מזו מצד אחים קרובים? והנה, כאן ניתנה לו ההזדמנות להשיב להם כגמולם. הן הם זקוקים לו נואשות, בידיו להכריע אם יהיה להם מזון אם לאו, אם ישובו לאביהם בהרכב מלא או בניכוי אחד האחים. כאן ההזדמנות לנקום, כאן הרגע המתאים ללמד לקח!
אך יוסף לא נוהג כך. הוא מנחם, מרגיע, מדבר על לבם. מבקש שלא יתביישו, מתרץ את מעשיהם, מגן על כבודם האבוד. הוא מבקש שלא יתרחקו, שלא ירגישו שלא בנוח, שלא יחושו שעשו משהו שלא כשורה – ההיפך, הוא מוכיח להם כי כך רצתה ההשגחה העליונה לסובב את הדברים, כדי שהוא יציל את העולם כולו מחרפת רעב. המהלך של יוסף, מעבר להיותו מסעיר לב ומעורר רגשות, הוא הוראת חיים עבורנו. פעמים אנו נפגעים בצורה קשה, פעמים זה בא מהאנשים הכי קרובים לנו, פעמים זה מרגיש בלתי נסלח. ככה פלוני אמר עליי? כך התייחס לדבריי? האם באמת אני אשתוק לו על מעשיו שכה פגעו בי?
כן, בוודאי. זה לא קל, אבל זה כל כך חשוב, ומאוד משתלם!
למחול ולסלוח, זה לא רק חשוב, זה גם מאוד כדאי. כמה היינו רוצים לעשות איפוס לחטאים שלנו, להתנקות, להזדכות, לקבל נפש חדשה נקיה ונוצצת. ליום הכפורים אנו מתכוננים בציפיה, לקראת יום החופה אנו מתרגשים בחדווה, וכל ימינו אנו אומרים 'מי יתן לנו עוד הזדמנויות כאלה', שמוחקות את העבר ופותחות שער לעתיד טוב יותר…
והנה, כדאי לנו מאוד לדעת ולזכור: ההזדמנויות האלה עשויות לקרות כל יום, בכל רגע. ברגע בו נשלח חץ ישירות ללב, חץ שפוגע, שובר, מכאיב ומרסק, אך האדם מחליט כי למרות הקושי הרב, למרות החור שנפער והכאב המפלח בכל חדרי הלב, אני מוחל וסולח, מוחק ומעביר הלאה – באותו רגע נמחלים ונמחקים כל חטאיו, באותו רגע הוא זוכה להיות דומה לתינוק שנולד נקי מכל חטא ועוון, פותח לעצמו חיים חדשים, נקיים, נוצצים… "המעביר על מידותיו", מגלים לנו חז"ל מטמון רב ערך, "מעבירין לו על כל פשעיו". דווקא בגלל שכל כך קשה לעבור הלאה ולמחול – מחכה לנו שכר כביר ורב ערך: מחילת עוונות מלאה, ההזדמנות לפתוח חיים חדשים ונקיים!
הבה ננסה לגלות ולמצוא את ההזדמנויות האלה, לזהות את הרגעים הקשים והכואבים ולא להתבלבל למרות הקושי, אלא לנצל אותם, עם כל היכולת, עם כל העוצמה. כי המחילה היא מפתח לחיים חדשים ומאושרים!
חרדה וזעקות מלחמה…
שכונת בית ישראל בירושלים, עיצומה של מלחמת ששת הימים. השכונה התוססת והססגונית כמו קפאה לתוך עצמה, התעטפה בדומיית אימה, בתוככי המקלטים המוגנים נראו מחזות קורעי לב. ילדים רועדים מפחד, דיבורם מתבלבל מרוב בעתה. הוריהם ישנים בתורנות על מזרנים דלוחים, בליל אנושי צפוף בתנאים ירודים במיוחד. העם היושב בציון, קומץ יהודים שרובם אודים מוצלים מאש, היה נתון בפחד שאינו ניתן לתיאור. מעליהם, כרע רבץ האיום של כל מדינות ערב, שתקפו כמו זאבים השוחרים לטרף את הכבשה האומללה…
שכונת בית ישראל, הותקפה בעוצמה כפולה ומכופלת. כשכונת גבול, הייתה נתונה במתקפה בלתי פוסקת, ששיתקה את החיים בה. התריסים מוגפים, החנויות נעולות, השקט השורר ברחובות מופר רק משריקות הפגזים העפים היישר מלועי הטנקים הירדנים שמעבר לגבול, שלא פסקו להמטיר על השכונה אש וגפרית, בלי רחמים ובלי הפוגות, מתוך מטרה להכניע וכמה שיותר מהר… במקלט קטן וטחוב מתחת מבנה ישיבת מיר, הצטופפו בני הישיבה וראשיה, לצד המשפחות המתגוררות בשכונה. בני הישיבה ניסו להגביר את קול התורה במקלט, אך הלמות הפגזים ורעמי התותחים גברו עליהם בהרבה…
מדי פעם נשמעו קולות נפץ עזים, שהעידו כי פצצת ארטילריה נוספת נחתה על מבנה כלשהו. הפה מלמל תחינה כי אין נפגעים, והלב הבין כי נגרם נזק לא פשוט. המבנים מסביב הלכו והתעטרו בחורים ובפרצות, עדות אילמת לנזק שמחוללים הפגזים הישירים… בתוככי המקלט, כבר הגיעו עדויות אמינות כי גם מבנה הישיבה ניזוק. בניסים לא נמנו נפגעים בנפש, אך העובדה כי הישיבה משמשת מטרה החרידה כל לב.
אך באותו הלילה, המצב החמיר שבעתיים. ללא הפוגה לרגע בודד, התקיפו הירדנים במטר עז של פצצות את שכונת 'בית ישראל' ומבואותיה. התותחים השליכו מאות פצצות מדוייקות אל עבר השכונה, בטבורה נמצא המקלט… מפלס האימה במקלט שבר שיאים. בני הישיבה לצד תושבי השכונה, רבנים נשואי פנים לצד סוחרים וכובסות, היו נתונים בחרדה עד כדי שיתוק. איש לא יכול היה לעצום עין, המקלט רעד מעוצמת ההפצצות וכל יושביו נעו בתוכו ברעדה… אין ליהודים על מי להישען, אלא על אביהם שבשמים. בני הישיבה החלו להתפלל בדמעות, נשות השכונה לא הוציאו את עיניהן מספר התהלים. יש שקיבלו על עצמם קבלות טובות רבות, ויש שליבם פרפר באימה ולא יכלו לזוז. הצד השווה שבכולם, שזעקה אדירה לבורא עולם בקעה מפיהם ומכל אבריהם: "אנא השם הושיעה נא!". לפרקים היה נראה כי המקלט כולו מתמוטט על יושביו, וזעקות 'שמע ישראל' החרידו את האווירה…
אנשים כבר לא האמינו, כי הלילה הזה יסתיים בעודם בחיים. 'אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם', התחזקו בביטחון, על אחת כמה וכמה כשמאות פצצות מופנות לעברם, בניסיון להכניע את קירות הבטון של המקלט הקטן. היו רגעים של קבלת עול מלכות שמים משותפת, לצד רגעים של תפילות בוקעות רקיעים באווירת יום הדין… לבסוף, עלה השחר, ולקראת הבוקר פחתו ההפצצות. עוד כמה לילות נאלצו כולם להתכנס במקלט, אך המלחמה הלכה ונרגעה עד שפסקה כליל. אבל ליל האימה במקלט, היה עבור כל משתתפיו טראומה שלא תישכח במהרה, הותיר בלבם חותם שלא יימחה לעד!
איך שרדנו את התופת?
עם תום המלחמה, באחת ההזדמנויות בהן עורר ראש ישיבת מיר, הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, את קהל שומעיו, פתח ואמר: "זוכרים את ליל האימה במקלט? זוכרים את זעקות האימה, את החרדה הקיומית, את קריאות ה'שמע ישראל', את סכנת המוות המוחשית?". השאלה היתה רטורית. אין מי ששכח, אין מי שרושם ליל האימה חלף מלבו. "כפי שבנין הישיבה הותקף ונהרס בחלקו, כפי שכל הסביבה הפכה עשנה, זה היה יכול לקרות חלילה גם לנו. בזכות מה ניצלנו מן התופת? איך, למרות הסיכון והמתקפה, נותרנו בחיים?". הס עמד בהיכל, היה ניתן לחתוך את המתח בסכין. רק רבי חיים מרעים בקולו החוצב: "שרדנו את אותו ליל זוועות בשלום, בזכות אשה אחת, שישבה עמנו במקלט!!".
הציבור האזין מופתע. מי היא זו האשה הזו? בזכות מי ניצלו כולם? רבי חיים לא מותיר מקום לסקרנות: "במקלט הייתה גם אשה אחת, כובסת העמלה קשות לפרנסתה. כשכולם צעקו וזעקו בפחד ושותקו למקומם באימה, היא זעקה מעומק לבה: 'רבונו של עולם, כבר יותר משני עשורים אני לבד, מאז עיגן אותי בעלי ונמלט בלי להותיר לי גט, עם ילדים קטנים וללא פרנסה. נותרתי מתמודדת עם חיים אומללים ועלובים, בודדים וכואבים, בהם הייתי מטרה קלה לכל מי שניסה להרע לי, בהיותי אשה בודדה ללא משען ועזרה, ללא אוזן קשבת וללא כתף תומכת… אספתי בחיי רבבות טרוניות וטענות מוצדקות מאין כמותן, על בעלי שעזב אותי לאנחות, על סביבתי שלא הבינה ללבי, על אנשים שהזיקו לי ביודעין גם מתוך רוע לב. אך ברגע הזה, כשחיי וחיי המקלט כולו תלויים מנגד, הריני מוחלת וסולחת לכל מי שחטא ופשע כנגדי ומבטלת כל כעס שיש בלבי, ובזכות זאת, אבא הטוב שבשמיים, תבטל את כעסך מעלינו וזכנו לצאת מהלילה הזה בחיים!'".
הקהל האזין מרותק והמום, לדברי רבי חיים שציטט את דבריה המזעזעים של אותה אשה. אך רבי חיים הוסיף מיד: "שוו בנפשכם מה התרחש בשמים באותם רגעי אימה! ראו מלמעלה אשה אומללה, שלמרות כל הקושי מוחלת לכולם בלב שלם! ראו אשה המקריבה את רבבות הכאבים והמצוקות שנגרמו לה על ידי אנשים, למען החיים של כולנו. אין ספק כי בזכותה בלבד ניצלנו, בזכות מחילתה האמיצה והאצילית!".
רבי חיים סיים את דבריו הנוקבים, ולקהל השומעים נותר המסר חקוק לכל החיים: דווקא הפגיעות הקשות ביותר, הטענות הנכונות ביותר והטרוניות המוצדקות ביותר, הן הן מפתח לחיים! הכלי הטוב ביותר לפתוח שערי שמיים, המעניקות הצלה וחיים!
בתקופה בה אנו חיים, תקופה טרופה מלאת פחדים, כדאי מאוד להכיר ולהשתמש בכלי העוצמתי הזה. נכון, לפעמים נפגענו בצדק, באופן קשה, בצורה לא הגונה. אך דווקא לכן, מחילתנו היא המפתח והכלי והדרך, למחוק את כל הגזירות העומדות כנגדנו, את כל הקשיים המצפים לנו, ולהעניק לנו חיים חדשים, בטוחים ומאושרים!
לעולם לא נדע אלו גזירות קשות קרענו מעלינו, אלו צרות איומות ביטלנו מעל משפחתנו, כמה אסונות מנענו במחילתנו. המחילה שלנו יכולה להציל את כל אחד מאתנו, היא יכולה גם להגן על כולנו. הבה נתגבר על הקושי האישי והצורב, ולמרות קיומו נמחל ונסלח זה לזה, כי המחילה היא מפתח רב עוצמה לשנות כל גזר דין, לפתוח לכולנו חיים חדשים ומאושרים!
'מקווה שהאדמה תבלע אותי'…
אך נכנסים לשכונת 'מאה שערים' בירושלים, ומיד רוח ירושלמית חמימה מרעידה את מיתרי הלב. הבתים נמוכי הקומה לצד האנשים הגדולים שהילכו בסמטאות, ניחוח החלות מהמאפיות הייחודיות לצד ריח המאכלים המסורתיים, מראה הילדים הרכים והזכים המשתובבים בחצרות, כשלצדם יהודים מבוגרים מתהלכים על מקלם, מבטאים על קצה המזלג את האווירה הייחודית, התוססת והאהובה שמגלמת השכונה…
אך לא תמיד הייתה השכונה עליזה ותוססת כל כך. לפני יותר ממאה שנים, כאשר רוב הציבור היהודי רוכז בתוככי העיר העתיקה, נעשה מאמץ רב להרחיב את ההתיישבות היהודית אל שכונת מאה שערים וסביבתה. קהילות שונות שרצו לעודד את ההתיישבות במקום, רכשו חלקות קרקע במחירים זולים, בנו עליהן בתים, והחכירו אותם בתשלום סמלי או השאילו אותם בחינם ליהודים שביקשו להתגורר בבתים הללו.
כך הוקמו 'מיני שכונות' כמו בתי נייטין, בתי וייטנברג, בתי אונגרין, בתי אורנשטיין, ועוד. קשה להאמין בזמננו, אך באותם ימים ניתנה לאנשים זכות לקורת גג בירושלים רבתי חינם אין כסף. כל מה שנדרש מהם, הוא להשתתף בפעילויות הקהילה – כמו שיעורי התורה, להגיע מוקדם לשעות התפילה הקבועות, וכיוצא באלה. באחת מהשכונות הללו, התגורר גם זקני, הרב דוד בטלמן זצ"ל. ר' דוד היה יהודי עובד השם משכמו ומעלה, מחנך בחסד עליון, דייקן ומסודר. אין פלא כי עמד בהצלחה בדרישה להקדים לבוא לבית הכנסת לפני התפילה. אם כולם נדרשו להגיע כעשר דקות לפני התפילה, הרי שמעולם לא קרה שהוא לא התייצב כרבע שעה ויותר, לפני שעת התפילה…
כגבאי בית הכנסת שימש יהודי שמאורעות החיים הפכו אותו לנרגן וקצר רוח. הוא נחשב אדם קשוח, שניהל את בית הכנסת ביד רמה, תוך הקפדה על דיוק בזמנים ועמידה בדרישות. המתפללים ידעו על אופיו זה של הגבאי, והשתדלו להימנע מהיתקלויות עמו, בפרט בנושאי האיחורים לתפילות… לימים חלה ר' דוד במחלה קשה, והקושי להתארגן בשעת בוקר מוקדמת, גרם לכך כי הגיע לתפילה בתחילתה או באיחור מה, בניגוד לנדרש להגיע עשר דקות לפני התפילה. לא היה זה מחוסר רצון, אלא מתוך החולי שהכביד מאוד על ההתארגנות בבוקרו של יום.
והנה, אך מסתיימת התפילה, ניגש אליו הגבאי ושופך עליו מקלחת צוננת: "האינך מתבייש? וכי זו צורת התנהגות לאחר לתפילה כאילו לא קרה כלום? והלא אתה מקבל מאתנו דירה חינם אין כסף, כל מה שמבקשים ממך הוא להתייצב מוקדם לתפילות בבית הכנסת! נראה לך סביר שתגור בדירת לחם חסד?". ר' דוד השפיל עיניו בבושה. לא ששיער שהגבאי ידרוש בשלומו ולסיבת איחורו המוצדקת, אך בוודאי לא ציפה לשיחת מוסר רושפת אש כלפיו, לעיני כל הקהל. הגבאי לא נרגע, והמשיך להצליף: "זו חוצפה איומה, שאי אפשר לעבור עליה לסדר היום! הנה לנו עוד אברך צעיר, עוד לא בן שלושים", אמר והצביע על רבי דוד המסמיק ומחוויר חליפות, "שלא יודע מה זו מחויבות, ואין לו ערכים לזמן המדוייק!".
הגבאי הוסיף לירות בו חיצים מילוליים פוגעניים, וכל אותה עת מושפל רבי דוד לעיני כל ואינו עונה דבר. ידוע ידע, כי גם אם יצטדק ויאמר שהיה חולה – הדבר לא ישכך את זעמו של הגבאי הקשוח, ובוודאי לא יתרום להרגעת המהומה. בלית ברירה נאלץ לעמוד כאחרון הנאשמים ולשמוע את נאצות הגבאי, המשפיל אותו לעין כל בהאשמות חמורות אך נטולות שחר… הגבאי סיים את שיחת המוסר החוצבת, הלך להכין לעצמו כוס תה להרגיע את מיתרי הקול שהתאמצו מעל ומעבר… רבי דוד נותר מושפל, מקווה שהאדמה תבלע אותו מרוב בזיון…
חלפו מספר דקות, והנה, שוב שב הגבאי להיכל בית הכנסת. "רבותיי!", הכריז בקול רם, "הסתיים מלאי התרופות שלי, ואני צריך ללכת לבית המרקחת בעיר העתיקה לרכוש תרופות חדשות, אך אין לי כח. מי שיכול לעשות עבורי טובה וללכת במקומי לעיר העתיקה – נא יודיעני!". בית הכנסת כבר החל להתרוקן, רבי דוד היה מהאחרונים שעוד גללו את התפילין, ולא רחוק ממנו ישב הגבאי ושתה מכוס התה בשלוות בוקר. אך סיים רבי דוד לגלול את התפילין, והנה הוא ולא אחר ניגש אל הגבאי. "בוקר טוב", אמר בלבביות, "אני יכול ללכת להביא את התרופות. הבה לי בבקשה את המרשם ואסור לבית המרקחת, כדי שיגיעו התרופות הנחוצות בזמן".
מתי המעט שנותרו בבית הכנסת, הביטו בר' דוד בהתפעלות מהולה בהערצה. הלא טרם חלפו דקות ספורות מאז נזף בו הגבאי לעין כל, ביזה אותו והשפיל את כבודו לעפר, והנה רבי דוד – הוא ולא אחר – המתנדב לסייע לו ולהביא לו את התרופה ממרחקים במאמץ לא פשוט?! אך הגבאי לא שת לבו לכל זאת. "הנה", אמר בפשטות, "זה המרשם, וזה הכסף עבור התרופות. תקנה ותביא לי הביתה, בסיידר? ועוד פעם לא לאחר!", שב והזהיר… ר' דוד יצא לדרכו בריצה, על אף מחלתו. כחצי שעה של ריצה רגלית לבית המרקחת, ועוד חצי שעה הדרך חזרה. יותר משעה של מאמץ, למען יהודי שפגע בו אנושות אך לפני שעה קלה. מכל מתפללי בית הכנסת, דווקא ר' דוד הוא שיצא לדרך, הוא שהעניק את מיטב עתותיו למען הגבאי שנזף בו, הוא שרץ בזריזות למען מי שהשפיל אותו ופגע בו בצורה כה קשה, וללא כל סיבה!
כשחזר, רגע אחרי שהעביר את התרופות ליעדן, פגשו אותו כמה ממתפללי בית הכנסת. "ר' דוד!", קראו בהתפעלות, "עד היכן הדברים מגיעים? אפשר להיות קשה לכעוס ונוח לרצות, אפשר להתפייס בקלות, אבל להתאמץ כך מעל ומעבר? לרוץ כעלם צעיר למען מי שפגע בך באופן כה קשה? לא רק לסלוח ולמחול, אלא גם לפעול למענו ולטובתו באותו היום?". ר' דוד חייך את חיוכו האצילי, והשיב בפשטות: "ראו נא. אני נוהג שכל אימת שמישהו פוגע בי, אני ממהר למחול לו. אבל הגבאי שפגע בי בצורה כה קשה, שהשפיל וביזה אותי לעין כל ללא עוול בכפי – חשתי כי אינני מסוגל למחול לו, אני פשוט לא מצליח… הייתי חייב להתאמץ למענו, לרוץ בשביל להיטיב לו, למצוא דרך להעניק לו עם הרבה מאמץ – ובכך אתחבר אליו ואוכל למחול בלב שלם, למחוק את הפגיעה מההיסטוריה שלי!".
ר' דוד מלמד אותנו: המחילה לא אמורה להיות קלה, לפעמים הפגיעה קשה מנשוא, והמחילה קשה משאול. ועדיין – כדאי מאוד להתאמץ, להתחבר, להגיע למצב שנוכל למחול ולסלוח, כי המחילה חשובה וכדאית!
עסקה ביום הכפורים
היה זה בערב יום הכפורים, שנת תשמ"ה. יהודי מוכר בשם ר' זאב, ערך חשבון נפשו בערב היום הקדוש, תוך שהוא מוחל וסולח לכל מי שחטא ופגע כנגדו. כולם, למעט פלוני שפגע באופן כה קשה ומביש, שכל המאמצים למחול לו עלו בתוהו… ר' זאב ניסה, אך הכאב היה קשה מנשוא. 'לו אני פשוט לא מסוגל לסלוח', הרהר. עד ליום המחרת…
באמצע תפילת החג, חש ר' זאב כאבים עזים, הולכים ומתפשטים בכל חלקי גופו. הוא ניסה לנוח, לשבת, לצאת וגם לחזור, אך ללא הועיל. הכאבים היו חזקים וכואבים במיוחד… בלית ברירה, ברגעי הכאבים הקשים, זעק באלם קול לבורא עולם:
'רבונו של עולם, הבה נעשה עסקה. אני אמחל לאותו פלוני למרות הקושי, אני אמחה את הכאב מלבי למרות שזה כמעט בלתי אפשרי. ואתה, אבא רחום וחנון, תמחל ותבטל את הכאבים הקשים הללו מעליי…'. קשה להאמין, לולא שמענו את הסיפור מר' זאב עצמו. בתוך כמה דקות נעלמו הכאבים כלא היו!
למחילה יש כח עוצמתי, בלתי נתפס. הבה נשתמש בכלי המחילה כדי להסיר מעלינו כל חולי ומצוקה, ולפתוח שערים לחיי שפע וטובה!