ולהורות את בני ישראל (י י"א)
בתקופה זו, שבה מתגברות הצרות רח"ל, וייסורים רבים פוקדים את בני האדם, באים אלינו אנשים ושואלים: "למה זה מגיע לנו?"…
שמעתי פעם סיפור מהגאון רבי יעקב גלינסקי, ויש בדבריו תשובה ברורה וחותכת לשאלה הנ"ל.
בילדות, סיפר הגר"י גלינסקי, התגוררו ליד ביתנו שכנות שלא ידעו קרוא וכתוב. הן התכנסו מידי לילה לצידה של אימי ע"ה, שכמובן ידעה את מלאכת הקריאה, ובקשו שתקרא בפניהן מתוך העיתון מה התרחש בעולם.
יום אחד הקדימה אחת השכנות לבוא, הרימה את העיתון מהשולחן והסתכלה בו. לפתע היא מרימה קול צעקה וצווחה, ואימי, שהיתה עסוקה בעבודות המטבח, ניגשה אליה בבהילות ושאלה מה קרה.
השכנה הצביעה על תמונה שהופיעה בעמודו הראשון של העיתון, וצעקה: "איך את מסוגלת להתעסק עכשיו בקילוף תפוחי אדמה, בשעה שבעיתון מופיעה תמונה של אנייה שטבעה, ומי יודע כמה אנשים נספו באסון הנורא הזה!"
התפלאה הרבנית גלינסקי על הדברים, כיון שכאשר עברה על כותרות העיתון באותו בוקר, לא ראתה שם תמונה של אנייה טובעת.
כאשר התקרבה הרבנית אל השכנה וביקשה לראות את התמונה, היתה צריכה להתאפק בכוח כדי לא לפרוץ בצחוק.
השכנה ברוב סכלותה, ומכיוון שלא ידעה לקרוא, החזיקה את העיתון בצורה הפוכה, ולכן גם התמונה שבה הופיעה האנייה, נראתה הפוך, והציגה את האנייה כטובעת בים…
ובמציאות, היתה זו אנייה מפוארת שיצאה להפלגת הבכורה שלה מנמל האם באנגליה. הצלם שהנציח את ההפלגה, ביקש להראות את יופייה ואיכויותיה של הספינה החדשה, וזו גם היתה הסיבה שהעיתון פרסם את התמונה.
לא טביעה היתה כאן, ולא אסון: אלא פריחה והתחדשות. צריך רק לדעת איך לקרוא את התמונה, ובאלו משקפיים להתבונן בה.
יש בסיפור זה דברי תשובה נאותים לכל אלה הבאים ושואלים למה באה עליהם הצרה. התשובה היא, שיש להם טעות גסה בפיענוח התמונה שלפניהם.
הם סבורים שצרה התרגשה עליהם, אבל האמת היא שלא צרה היא זו, אלא טובה גדולה מאת השי"ת, העטופה בסימנים וברמזים שאינם מוכרים לנו.
כשנתבונן בפרשת השעבוד במצרים, אומר הרב דוד יצחק נבנצל זצ"ל, נגלה שגם התהפכה התמונה מן הקצה אל הקצה, ואם פרעה חשב שדבר פלוני יגרום לעם ישראל להיות שקועים חזק יותר בעבודת הפרך שלו, הרי שדווקא דברים אלה, דווקא הם, הביאו לגאולה ולישועה.
הנה כמה דוגמאות.
כפי העינוי וקושי העבודה, כך עלתה והתגברה שוועתם של בני ישראל, ויצאה מעומק ליבם, ולכן נשמעה ונתקבלה, כפי שנאמר בפסוק.
הדאגה והפחד שקננו אצל פרעה ממושיע של ישראל, הביאו לטהרתה של בתיה מהעבודה הזרה, ועל ידי כך זכתה להציל את משה, ולגדלו בבית פרעה, עד שיצא לראות בסבל אחיו, וביקש להושיעם.
רצון פרעה להמית את משה הביא לבריחתו למדין, מקום שבו מצא את מטה האלוקים, והתרחש לו הנס בסנה, ושם גם קיבל את דברי הבבואה והשליחות מאת ה' להצלת בני ישראל ממצרים.
עיקשות ליבו של פרעה, גרמה לריבוי המכות בתוספת הניסים הלויים שהתרחשו בכל מכה, מה שהביא לחיזוק האמונה אצל בני ישראל, ובהסכמתם לצאת למדבר, בהנהגת משה רבנו.
כמה מאושר הוא האדם היודע לצפות בתמונה ו'לקרוא' אותה כשהיא מונחת במצב ישר, ועושה את רצון בוראו בתמימות, ובשימת לב תמידית.
הרה"ג רבי זאב רוזנטל זצ"ל, מחשובי התושבים ברמת אלחנן, דיבר לפני בני משפחתו על עניין הייסורים, ועל על כך שהאדם מתעורר רק כשאר נוחתים עליו ייסורים, ואילו כשהשי"ת משפיע עליו טובות ומתנות ללא סוף, אין הוא מתבונן בכך, ואינו מתקרב לה' בעקבות החסדים הגדולים הללו.
הוא המשיל את התופעה הזו של אי שימת לב לחסדי השי"ת, לאדם שנתקע בקומה החמישים באחד מגורדי השחקים באמריקה. היה זה בשעה שכל המשרדים כבר היו סגורים, ולכן איש מעובדי המשרדים בקומה, ובקומות הסמוכות, לא היה כבר במקום.
היחידים שהיו יכולים להושיעו, הם עובדי האורח שהתהלכו ברחוב למטה, במרחק כמאתיים מטרים ממנו. למרות הבדלי הגובה בינו ובין הרחוב, ניסה לעורר את תשומת ליבם של העוברים והשבים, צעק ככל שגרונות הרשה לו, ואף הניף בסודרו.
אבל אף אחד לא שמע אותו.
מה עשה?
הוא הוציא ממגירתו שבמשרד כמה סוכריות, והשליך לעבר הרחוב. האיש היה בטוח שברגע שהסוכריות תפגענה באנשים, הם ירימו את עיניהם אל על, כדי לראות מי הוא זה שהשליך את הסוכריות, ואז יבחינו בו, ויבואו להצילו.
ברם , גם לאחר שהסוכריות פגעו באנשים, הם לא שאלו שאלות מיותרות, אכלו את הסוכריות, ולא היה אכפת להם מאין נזרקו.
כיון שראה שבכך לא יודע, החל להשליך חבילות של דולרים. אבל גם אלה לא עוררו משום מה את העוברים והשבים להסתכל מה למעלה מהם, ולראות מי הוא זה ואי זה הוא המשליך עליהם את הכסף.
גם חפיסות שוקולד שהשליך לרחוב, עדין לא הביאו אליו את שימת הלב המיוחלת.
מאחר שכל הפתרונות לא סייעו לא עדין להיחלץ משביו, החל להשליך חפצים שהיו במשרדו, מאפרות, עטים, פנקסים, אבל האנשים שעליהם נחתו החפצים הללו, עדין לא החליטו להרים את ראשם למעלה, ולהסתכל מהיכן הגיעו החפצים.
גם כאשר החל האיש לזרוק אבנים קטנות, עדין לא עלתה דעתו של אף אחד להרים את עיניו ולהביא לעבר הקומות הגבוהות של הבנין.
האיש היה כבר על סף ייאוש. לפתע הוא מצא במשרד אבן גדולה שהובאה פעם למשרד כמתנה מעורך דין מפורסם. היתה זו אבן יקרה, אבל כיון שלא מצא פתרון אחר, החליט להשליך את האבן לרחוב. מי שהאבן תנחת על ראשו, בוודאי יהיה מוכרח כבר להסתכל למעלה…
וכך הווה, האבן הושלכה ופגעה העובר אורח, שהזעיק מידית את המשטרה. הדבר הראשון שעשו השוטרים הוא להסתכל למעלה ולראות מי השליך את האבן לרחוב.
וכשהסתכלו למעלה, הבחינו בידיו המושטות לעזרה של האיש שנתקע בקומה החמישים.
כך גם דרכו של הקב"ה, אבינו אב הרחמן. בתחילה הוא נותן לאדם מתנות, משפיע עליו שפע בלי די, ומצפה שהאדם ישים אל ליבו שהמתנות ניתנות לו על ידי הבורא, וישפר את דרכיו ומעלליו.
רק כאשר האדם אינו שתת ליבו לכך, מנסה הקב"ה לעורר אותו באמצעות הצרות והמועקות שהוא מביא עליו.
ועל כל אחד מאיתנו מוטלת החובה, אמר הרב רוזנטל, להתבונן בחצי הכוס המלאה הניתנת לו מן שמיא, ולא לחשוב רק על הצרות האופפות אותו.
(מתוך הגדה של פסח – חישוקי חמד)
1/140