חכמינו ז"ל למדו מפסוקי התורה שאדם יכול להפקיר את נכסיו באמירה בלבד, וכל הקודם – יכול לזכות בהם. ונחלקו הפוסקים: יש אומרים שצריך להפקיר בפני אדם אחד לכל הפחות, ואפילו אחד מבני ביתו, כיון שבאומרו זאת בינו לבין עצמו בלבד אין דעתו מוחלטת להפקיר, ואין דבריו אלא דיבורים בעלמא; וכן פסק בשולחן ערוך. ויש אומרים שדי בכך שיאמר זאת בינו לבין עצמו; והרמ"א מביא דעה זו. ובמקרה שמפקיר על מנת להנצל מאיסור – יש אומרים שלכל הדעות ניתן להפקיר בינו לבין עצמו, כיון שבאופן זה דעתו מוחלטת להפקיר מחמת חשש האיסור; (וראה להלן). ומדרבנן, הפקר צריך להעשות בפני שלושה אנשים לכל הפחות, כדי שהאחד יוכל לזכות בדבר המופקר, והשניִם האחרים יעידו על ההפקר; ויש שכתב שמשום כך נדרש ששניִם מתוכם יהיו כשרים לעדות זו. [שו"ע רמו, ג, משנ"ב טו, ושעה"צ יח; ביאורים ומוספים דרשו, 16-17]

כפי שלמדנו, אדם מצוּוה שכל בעלי החיים שבבעלותו ישבתו בשבת ממלאכה; ומצוה זו מכוּנה 'שביתת בהמתו'. יש אומרים שמצוה זו נוהגת דווקא בשבת, ולא ביום טוב, כיון שהפסוק ממנו נלמדת מצוה זו – לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ – נכתב בנוגע לשבת, ולא בנוגע ליום טוב, ורק לענין 'ל"ט מלאכות' הוּשווה יום טוב לשבת, אך לא לענין מצוה זו, המחדשת שמלאכת הבהמה אסורה כמלאכת האדם. וכן פסק הרמ"א. ולדעה זו מותר להשכיר בעלי חיים לגוי ליום טוב; אך אסור ליטול שכר עבור יום טוב בפני עצמו, משום ש'שכר יום טוב' אסור כ'שכר שבת' (ראה שו"ע לעיל, א), ואין ליטול את השכר אלא ב'הבלעה' עם שכר של ימים אחרים. ברם, לדעת פוסקים רבים, ראשונים ואחרונים, מצוַת שביתת בהמתו קיימת גם ביום טוב. ויש אומרים שהכרעת השולחן ערוך היא כדעה זו. ולמעשה, יש להחמיר. [שו"ע רמו, ג, משנ"ב יט, ושעה"צ כב; ביאורים ומוספים דרשו, 18]

כפי שלמדנו, ישראל המשכיר בעלי חיים לגוי צריך להתנות עמו שישיבם לפני השבת. ואם התנה כן, ובכל זאת הותיר הגוי את בעלי החיים ברשותו לשבת – צריך הישראל להפקיר את בעלי החיים לפני השבת, ולחילופין, להקנותם לגוי. והפקר זה, רשאי לעשותו בינו לבין עצמו בלבד, והגם שמדרבנן הפקר צריך להעשות בפני שלושה אנשים, בנדון דנן הקלו, משום שנאנס בדבר ומפקיר כדי להנצל מאיסור דאורייתא של 'שביתת בהמתו'. ועם זאת, ראוי להפקיר בפני שלושה, ולפחות בפני אדם אחד. וראה לעיל. ומשך זמן ההפקר מוגבל מאליו עד למוצאי שבת. ואם מקנה את בעלי החיים לגוי – יסכם עם הגוי על מחירם, ויאמר לו: "בעלי החיים שלי קנויים לך", והגוי יתכוון לקנות, ואזי נקנים לו בעלי החיים בקנין 'חצר'. ובדיעבד, אם לא הפקיר או הקנה בערב שבת, רשאי לעשות זאת בשבת עצמה. [שו"ע רמו, ג, ומשנ"ב טו, טז ו־יח; ביאורים ומוספים דרשו, 14]