הרב בנימין בירנצוייג
"שמני אלוקים לאדון לכל מצרים" (מב, ט).
וכי זו בשורה ליעקב לדעת שבנו מחמדו, הוא אדון לכל מצרים?! וכי בסולם ערכיו של יעקב אבינו, יש איזו חשיבות בכך שבנו שליט על כל ארץ מצרים, שיוסף אומר זאת בראש הכותרות של התגלותו?!
מבאר הגאון רבי יעקב ניימן זצ"ל, שהבשורה לא הייתה בעצם סיפור העובדה שהוא שליט על מצרים, אלא באופן שבו אמרה יוסף: "שמני אלוקים לאדון לכל מצרים" – שגם אחרי כל מה שעבר, הניתוק הממושך ממקור חיותו, שנים רבות בבית פוטיפר ובבית הסוהר המצרי והנה, הוא נשאר דבק באמונתו: "שמני אלוקים" הכל מאיתו יתברך! זו הייתה בשורה שהעביר יוסף ליעקב! ובזה שמח מאד יעקב!
ובאמת שזו לא רק הבשורה שהוא נשאר באמונתו, אלא שיעקב היה חרד כיצד הצליח יוסף בכל ימי גלותו בחשכת תרבות מצרים, בבית סוהר שתיים עשרה שנה, מנותק מאביו ומשפחתו, לא יודע כלל אם אי פעם משהו ידע על מקום הימצאו ויזכה לחזור למשפחתו ולבית אבותיו, כאלו מחשבות והרגשות יכולים לשבור לב ונפש של כל יהודי במצב כזה!
ואיך באמת זכה לכך יוסף?! כיצד שרד כ"כ הרבה שנים מבלי שיהיה לו קצה מחשבה וכיון להצלתו וחזרתו למשפחתו ולמולדתו?
התשובה היא: "שמני אלוקים", מהלך מחשבתו של יוסף כל הימים שהיה במצרים, שהיה שם שמים שגור על פיו, כמו שאומר רש"י על הפסוק: "וירא אדוניו כי ה' איתו וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו" – שהיה שם שמים שגור על פיו! ידע יוסף כי כל המהלך שמתקיים איתו הכל הוא משמים, יש אבא בשמים שמוביל אותו בכל חשכת מציאותו, וממילא שהחשכה שבו הוא היה, הייתה מוארת באור האמונה! וכך הוא שרד! זו הייתה הבשורה הגדולה של יוסף ליעקב: אני נשארתי בדיוק אותו דבר כי בדרך אמונה בחרתי!!!
***
רבי אלימלך בידרמן (הנני בידך) מביא את סיפורו רב ההשראה של יהודי ירא שמים ותלמיד חכם, רבי מנדל פוטראפס שמו, אשר הוגלה על ידי הרוסים לסיביר הקפואה, ועבר תלאות נוראות וצרות משונות שאין הנייר יכול לתארן.
כשהוא חזר מסיביר לאחר שנים, שאלוהו מקורביו: "איך הצלחת להחזיק מעמד שם בסיביר הקפואה והאכזרית לגוליה?", והשיב: "בזכות האמונה! רק בזכות האמונה!".
ואז סיפר להם מעשה שקרה, כשהיה שם בסיביר, שנתן לו השראה וחיזוק עצום בבורא-עולם:
סמוך לעיירה בסיביר שם היה בגלותו, היו שני הרים גבוהים אשר התנשאו לגובה רב, ובין שני ההרים הייתה בקעה ותהום גדולה.
היה שם גוי אחד שהיה מומחה בטיפוס הרים, ופרסם יום אחד שהוא הולך לעבור בין שני ההרים על חבל!!
כמובן שהעניין התפרסם, ובהגיע הזמן התאספו רבים מתושבי המקום לראות את ההרפתקה המטורפת הזו. הוא שם שני מוטות חזקים משני עברי ההרים ומתח חבל חזק ביניהם, ואז שאל בפאתוס: "הרוצים אתם לראות שאני עובר את התהום על גבי החבל?!". כולם אמרו: "לא!", חוששים ומפחדים שיתרסק לתוך התהום.
אבל הוא החליט שהוא עושה את זה, והחל ללכת על גבי החבל, לקול שאגות החרדה מהקהל, ואכן הצליח לעבור בשלום לצד השני.
ואז שאל שוב: "האם אתם רוצים לראות איך אני עובר חזרה לצד השני?", ושוב צעקות מהקהל: "לא! הצלחת פעם אחת אבל מי אמר שיתמזל לך בפעם השניה?"
אבל הוא החליט שהוא עושה זאת שוב, והוא עובר לו על החבל בפעם השנייה, ומצליח לחזור לצד השני. וכך שאל שוב: "האם אתם מאמינים שאני יכול לעשות זאת שוב?" וכולם אמרו: "כבר ראינו שהצלחת פעמיים, מסתבר שתצליח שוב".
אבל אז שאלם הגוי: "האם אתם מאמינים שאני יכול ללכת עם עגלה על החבל?!"
אמרו כולם: "אם הצלחת שלוש פעמים לבד, תצליח גם עם עגלה", ואז שאלם: "אם אתם מאמינים בי, אז מישהו מכם יסכים לשבת בעגלה בעת שאעביר אותה על גבי החבל?"
אבל לא נמצא שום מתנדב להרפתקה מסוכנת זו! ואז הוא קרא לילדה אחת שהגיעה והתיישבה בעגלה, ולחרדת ההמונים הוא מתחיל לעבור איתה על החבל מעל התהום!
אחר זמן של מתח וחרדה נוראים….. הצליח לעבור עם העגלה והילדה בתוכה!!
לאחר שירד בשלום עם הילדה, ניגשו אליה אנשים ושאלוה: "איך לא פחדת לשבת בעגלה ולעבור את החבל??!!"
"בכלל לא פחדתי", השיבה באדישות הילדה, "זה הרי אבא שלי!!!!"
אמר רבי מנדל: "למדתי מכאן מוסר השכל גדול: כשאני יודע שאבא שלי מנהיג אותי, ונמצא איתי בכל מקום ומובילני, אני מרגיש תמיד בידיים בטוחות ואיני פוחד משום דבר!!".
ממשיך ומספר רבי מנדל: "לאחר מכן ניגשתי לגוי ושאלתיו: 'איך אתה מצליח לעשות כזה דבר ולא ליפול?' ענה לי הגוי: 'כשאני מתחיל ללכת העולם לא קיים אצלי, מרגע שאני עולה על החבל, אינני חושב על שום דבר, אני רק מתרכז בהליכה שלי, בכל פסיעה ופסיעה, ברגע שאחשוב על דבר אחר – מיד אפול ואתרסק לתהום'".
סיים רבי מנדל: "גם אני בכל ימי גלותי, בזמנים הכי קשים ומפרכים, כל הזמן לא הסחתי דעתי שהקב"ה מובילני בכל צעד ושעל, ואני איני לבד, והוא ריבון העולמים מביט ומשגיח עלי והנני בידו, ואיני לבד! זה מה שהחזיק אותי ומחזיק אותי לאורך ימים.
***
מרן החזון איש בדברי הדרכה למחנך, אמר בין השאר:
"בנוגע לתלמידים להשריש בלבבות אמונה בהשגחה פרטית, דבר זה משפיע מאד על לב רך, ונחרת לעד שאין הפקר בעולם! הכל מתנהל בהשגחה! ועל הכל אפשר להתפלל. זוהי הדרך הסלולה להצליח, על ידי הדעת נהפכים לאיש אחר! העיקר הוא אותה פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה 'בכל דרכיך דעהו'" (פאר הדור חלק ב עמ' רנה).
מרן המשגיח של פוניבז', הגר"י לוינשטיין זצ"ל, השתתף פעם בחתונה, ושמע שם את אחד הרבנים דורש בפני הציבור על הפסוק: "אכן אתה א-ל מסתתר אלקי ישראל מושיע", והרב ההוא הביע את התפעלותו מזה שהקב"ה שברא הכל יש מאין, ועדיין מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, ובכ"ז אפשר לחיות שנים רבות בלי לראותו ובלי להרגישו, הרי זה מפלאי הבריאה שאף שעשה בריאה כה נפלאה – ומ"מ מצליח להסתיר את עצמו.
הדברים לא מצאו חן בעיני המשגיח זצ"ל, ובמשך שבועות אחדים לאחר החתונה ההיא, אמר בישיבת פוניבז' כמה וכמה שיחות להוציא מדברי הרב ההוא, ובדבריו היה חוזר ואומר: "שהרי הסיום של הפסוק הוא עיקרו, ושם כתוב שאע"פ שהוא א-ל מסתתר – מ"מ 'אלוקי ישראל מושיע', כלומר, ע"י הישועות שעושה לישראל רואים אותו, ע"י התחדשות הבריאה בכל יום הוא מתגלה". וחידד המשגיח דבריו "שאין רצון התורה שנחיה עם ה'א-ל מסתתר', חובתנו היא לגלות בכל עת את 'אלקי ישראל מושיע', אמנם מי שאינו שם לב, יישאר לחיות בלי לראות, אך עבודת האדם לראותו בכל רגע ורגע", עכ"ד (ילקוט לקח טוב).
