"ושמת שמו אברהם"
לפני שנים רבות השתתפתי בהיכל ישיבת סלבודקה בבני-ברק, בשיחתו המוסרית של ראש הישיבה הגאון רבי מרדכי שולמן זצ"ל. מראהו האצילי והמרשים כשהוא ניצב כמלך בגדוד בעיצומה של השיחה עומדת בזכרוני עד היום. התלמידים ישבו כרוכים אחר רבם ושמו אוזנם כאפרכסת להאזין לדברים. בעיניהם עקבו בדריכות אחר התנועות. מי כמותם יודעים שלכל הנפת יד ולכל הרמת קול ישנה משמעות מיוחדת.
השיחה עסקה בדמותו של אברהם אבינו, והתרגשות מיוחדת ניכרה בקולו של ראש הישיבה בגלל מושא השיחה. מידי פעם הוא הניף את ידיו כלפי מעלה בדביקות, ואמר בהתלהבות בלתי מוסתרת: "אה! החסד של אברהם אבינו! אה! החסד של אברהם אבינו!…".
בכך הוא ניסה לבטאות את הכמיהה האמורה לקנן בליבו של כל יהודי ויהודי – 'מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי', ולשתול בליבם של התלמידים שאיפה כבירה של השתלמות, לדבוק בדרכיהם הישרות.
חשתי שראש הישיבה מנסה בהבעות הידיים ובדיבוריו להביע ולבטא דבר מה, אלא שהוא מתקשה לעשות זאת…
אחד התלמידים, מן המובחרים בישיבה באותה תקופה, שכיום משמש כאחד מחשובי מרביצי התורה, ישב סמוך אלי והבחין בפליאתי בשעת השיחה, וביקש לסבר את אוזני במשמעות המראה. תוכן דבריו זכורים לי היטב:
"כנראה שאינך מבין מה ראש הישיבה מנסה להביע, אך אל לך להיות נבוך מכך, משער אני שאחוזים ניכרים מהמשתתפים בשיחה לא הבינו. אולם ברצוני להסביר לך דבר מה:
"ראש הישיבה התבטא לא אחת שפעמים רבות בעת שהוא מוסר את השיחה לפתע ניצבת למול עיניו דמותו של מורו ורבו ה'סבא מסלבודקה', ואז נעתקים המילים מפיו… הוא לפתע מדבר ב'שְפַּרַאך' [שפה] של 'הסבא'… הוא מנסה להטביע את ה'קודים' שרבו השתמש בהם, ולהביע אותם בפשטות בשפתו.
"בפרט כשהשיחה עוסקת באברהם אבינו, נזכר ראש הישיבה כהרגלו בהתרגשות הרבה שאפפה את כל יישותו של הסבא מסלבודקה. את השיחות הארוכות, שהפיקו לקחים עצומים ואורחות חיים ממעשי אברהם, אזי הקושי בהבעת ובאמירת הדברים הוא בכפל כפליים".
דבריו של הבחור הוסיפו לי נופך משמעותי להבין ולקלוט את אשר ראו עיני!
במבט של עשרות שנים אחרונית, כשאני מתבונן מה היתה התועלת שהפקתי מהשיחה הזאת, בוודאי את התחושה המיוחדת שהורגשה שם באויר. להעמיד למול עינינו את המדרגה של האבות כמטרה וכיעד, ולייצר בנפש ניצוצות שאיפה וכמיהה להתקדם הלאה, להגיע אל תכלית זו.
להתתבונן במעשה האבות עם משקפיים של חז"ל
אבי מורי שליט"א סיפר כי באחד הפעמים כשהגיע לביתו של מרן ה'חזון-איש' זצ"ל, יצא מחדרו הגה"צ רבי משה טשינגל זצ"ל. רבי משה היה מבחירי תלמידי ה'סבא' מנובהרדוק', ומחבר הספר 'מבקשי השלימות'. כשנכנס אבי מורי שליט"א אמר לו ה'חזון-איש': "אם הינכם רוצים לראות את השכינה בבני ברק, הביטו על פניו…"
אבי מורי שליט"א הרהיב עוז ואמר ל'חזון-איש' מיניה וביה: "כנראה גם זקוקים למשקפיים כמו של הרֶבֶּה, כדי לזכות ולהבחין בזאת…"
ה'חזון-איש' חייך, והבעת פניו לימדה – שהוא מסכים עם הדברים.
הנה כאשר מתבוננים בחומש בראשית, הרי בכל פינה וזוית שמעיינים, נוכחים לראות עד כמה עצומים ומאלפים הם מעשי האבות. כל מקרה, כל דיבור שלהם שפע חכמה עילאית, ישרות דרך, צדקות ותום לב, שראויים להילמד לדורות.
יתירה מזאת, הרי אין מי שהוא בן חורין מחובת העיסוק במעשיהם, ועל כל אחד מאתנו החובה ללמוד זאת על מנת לקיים. כפי שאמרו חז"ל (תנא דבי אליהו פרק כה): "חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי".
בהקדמת בני הגר"א (לביאור הגר"א על שולחן ערוך) כתבו בשמו, שהיכן שכתוב בחז"ל הלשון 'עשה' אפילו בדברי סופרים שיעורו לקיים עד שתצא נפשו!… וכאן הלוא חז"ל השתמשו בלשון: 'חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי', הרי שזה חיוב גמור ככל החיובים עד כדי מסירות נפש!
אך לזאת אנו זקוקים ל'משקפיים' של חז"ל. לעיניהם החודרות בנבכי העניינים. לראיה הבהירה ולהבנה הקולעת של הראשונים כמלאכים ובעלי המוסר, כדי שאכן חלילה לא נחטא מן האמת, ולא ניכשל בלשונינו.
ההתעסקות שלנו היא מתוך גישה שאין לנו כל שמץ ומושג בגבהות מעשיהם, וכל קנה מידה שננסה לאומדם, זעיר הוא לעומת גובהם האמיתי. הכל הוא רק נסיון להוריד מעט את הדברים אלינו, כדי שנוכל לקבל מהם איזו שהיא תועלת.
וכפי שהסביר אחד מגדולי החסידות כי ודאי מאמר זה של חז"ל 'מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי' אינו כפשוטו, מאחר ואין ספק שאין ביכולת בן אנוש להגיע לדרגת האבות. אלא כוונתם היא, רק להורות לאדם שעליו לשאוף שמעשיו 'יגיעו' – מלשון 'נגיעה'. נגיעה קלה בלבד, במעשי האבות הקדושים.
……ברוח הדברים הללו, ביאר המשגיח הגה"צ רבי שלמה וולבה זצ"ל, את נוסח ברכת ההפטרה: "אשר בחר בנביאים טובים ורצה בדבריהם הנאמרים באמת". מה היא הוספת התיבה 'באמת'? וכי חלילה יש לנו הוא אמינא לפקפק באמיתות דבריהם, והלוא עוסקים אנו בנביאי אמת שקבלו את כל דבריהם מפי הגבורה, וכפי שאנו מסיימים בסוף הברכה: "ובנביאי האמת וצדק"?
אלא הסבר הדברים הוא כך:
הלוא הנביאים הקדושים הטיפו כל העת לעם את מוסר ה' לפי העת והזמן כפי שקיבלו מה' יתברך. אולם הדָגֶש כאן הוא שלא רק שמסרו את הדברים כפי שנאמרו להם בדיוק רב אמת לאמיתה, אלא אף חיו לאורם בחייהם הפרטיים. כלומר כל מה שדרשו מעם ישראל היה מאומת אצלם עצמם בחיי המעשה.
ומוסיף הרב וולבה בענוותנותו שאמנם הוא עצמו איננו בדרגה זו, ואינו יכול לומר בודאות שהוא 'אוחז' בכל דבר שאומר בשיחה ברבים, אך בכל אופן אינו נמנע ואינו חודל מלעורר את הרבים, משום שהוראה בידו מרבו הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, המשגיח דישיבת פוניבז', שלפי מצב הדור אין להימנע מהגדת מוסר בשל כך, משום שהוא ענין של פיקוח נפש…
אבל עדיין הכאב נשאר, כותב הרב וולבה על עצמו בענווה מופלגת, על אי ההתאמה בין הדרישות והשאיפות שהוא מעורר את הציבור לבין אלו שהוא עצמו אוחז בהן. לכן משתדל הוא לכל הפחות לקיים את הוראת הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל, בעל ה'לב אליהו', שלפני שניגשים לומר שיחה ברבים, יש ללמוד היטב מוסר על הענין.
וכך גם נהגו כל חכמי המוסר, שעבדו על עצמם לא לדבר ברבים על עניינים שעדיין אינם שלימים בהם לפי דרגתם, בבחינת קשוט עצמיך תחילה ואחר כך קשוט אחרים, ורק לאחר הכנה רבה של חשבון הנפש ועיון היטב בפשפוש מעשיהם ונמצאו הגונים בדבר, החלו להטיף לאחרים.
שמעתי מאבי מורי שליט"א סיפור מופלא אודות המשגיח הגה"צ רבי אליעזר אליהו דסלר זצ"ל, בעל ה'מכתב מאליהו':
הנה כידוע הרב דסלר היה נוהג באופן תמידי להקדים ולהשמיע את השיחות שהוא מתעתד למסור בישיבה באוזני רעייתו הרבנית הצדקנית ע"ה, שהיתה אשה גדולה בפני עצמה, בנוסף להיותה בת גדולים – בתו של הגה"צ רבי נחום זאב מקלם זצ"ל, נכדת אבי תנועת המוסר רבי ישראל סלנטר זצ"ל, ומיוצאי חלציו של הגאון מוילנא זצ"ל.
מספרים שבפקחותה העצומה ובידיעותיה הנרחבות בתחומים רבים פעמים שהיתה מוסיפה נופך על דברי בעלה ומאירה אותם באור יקרות.
והנה באחת השיחות שהשמיע באוזניה, היא שאלה אותו לבסוף: "האם הינך בטוח בעצמך שאתה כבר אוחז בדרגות אלו…"
הרב דסלר נחרד עמוקות לשמע השאלה, וחקר בדעתו האם אכן ראוי הוא כבר לדבר על אותן הנקודות שהוא רצה להשמיע ברבים, ומשחש בעצמו שאין הוא עדיין ראוי טרח והכין שיחה חדשה.
מפליא!
ואכן העיד תלמידו, הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל, רבה של רמת-השרון, ששמע פעם מפיו של הרב דסלר כדברים האלה: "כשנצרך אני לומר שיחה בפני בני הישיבה זמן ההכנה לוקחת לי כשתים עשרה שעות כדי להכין אותה. אולם כשנצרך אני לומר שיחה בפני בעלי בתים באנגליה או באמריקה מספיק לי הזמן מאז שאני נכנס לבית המדרש, מנשק את המזוזה, עולה לבמה ומנשק את הפרוכת כדי למסור את השיחה".
רבי יעקב שאלו לסיבת הדבר, והוא השיב: "בשביל לומר שיחה בישיבה אני צריך שעות הכנה כי מי אני שאומר שיחה בפני בחורי ישיבה העוסקים כל היום בתורה. הרי הם הרבה יותר חשובים ממני, הם לומדים כל היום ואני לא לומד כל היום. כדי שאוכל לדבר בפניהם מוכרח אני לעלות דרגה, ולעמול לחיות את הדברים שאני אומר להם כדי שאהיה שייך לזה".
בזאת הסביר המשגיח הגה"צ רבי מאיר חדש זצ"ל, את הסיבה שבגינה כינו בהיכלי הישיבות את הועדים המוסריים בכינוי 'שמוע'ס' ['שיחה'], ולא 'שיעורי דעת' וכדומה. משום שבענוותנותם לא הרגישו המשגיחים את עצמם כמי שגבוהים הם במעלה יותר מן השומעים, ומכיון שכך אין להם את הזכות והיכולת להטיף מוסר לאחרים. על כן הם בקשו להדגיש כי הועדים אינם אלא בבחינת 'אז נדברו יראי השם'. בשפת האידיש הוא כינה זאת: "מיר שמועס'ן דורך צו זאמען" (הננו משוחחים בינינו יחדיו), ומשום כך השתמשו בשם 'שמוע'ס' המבטא יותר תחושה זו!
כשהגישה היא כזאת, כשגם במדבר מקוננת תחושה זו של חשק ורצון להגיע לדרגות שהוא מעורר עליהם, יכול הוא לדבר אף על דברים גבוהים שאין הוא אוחז בהם עדיין, כי מבחינתו הוא רק משתף בתחושותיו ובשאיפותיו את השומעים עד להיכן ניתן להגיע ולעלות, ולמרות שאינו שלם בכך הגישה משפיעה, כי היא נובעת ממעמקי הלב.
מתוך סדרת הספרים הנפלאה 'אוצרותיהם אמלא'