תורתו של ראש הישיבה – ידעו הכל – בלולה עם מידות טובות, עם סבלנות ומתינות. תורה העם דרך ארץ ממש. אם התלמידים נוכחו בזה, בני הבית על אחת כמה וכמה.
ר' מרדכי: "כ"ק מרן אדמו"ר מצאנז שליט"א אמר אמש בהלווייתו של אבינו שאם בתורה היה ראש הישיבה 'גאון הדור', הרי שבמידות טובות היה 'גאון הגאונים'. מידותיו היו אציליות, הוא הרגיל כל אבר מאבריו להיות משועבד למוח, לפעול אך על פי מידותיו הטובות. אפשר להגיד עליו בלי גוזמה שהוא היה הסבלן הגדול ביותר בדור כולו!"
ר' יצחק פסח מספר על פרופסור ידוע שם אותו שכר בדמים מרובים לבדוק את מצבו הבריאותי של ראש הישיבה. הפרופסור המכובד הגיע אל המעון בחיפה ומשך שלוש שעות בדק את ראש הישיבה ביסודיות. היה זה בשנה האחרונה. הפרופסור שכבר ראה בחייו פעם ופעמיים יהודים בני שמונים ותשעים אשר תשש כוחם, סיים את הבדיקות בהתפעלות רוטטת. "מעולם לא נתקלתי בן אנוש עם מידות תרומיות כאלה", הוא ציין כשעיניו בורקות.
הבנים כולם מספרים על אביהם הגדול שלעולם לא דיבר על כאבים שתקפוהו, לעולם לא נאנח וצעק כשייסורים איימו למוטט את גופו. ר' דוד מספר על ניתוח מורכב מאוד שראש הישיבה עבר בראשו ולאחר הניתוח התעניין הרופא המנתח האם הוא חש כאב. "אבינו השיב לו: הכל בסדר. הכל טוב. אל תדאג. לא כואב כלום. ואילו הרופא הסתובב אלינו, הבנים, וציין באוזנינו: 'לא כואב הוא אומר? אוהו כואב, הוא סובל מייסורים מרים', אבל אבינו מעולם לא נתן לכאב להפוך מאן-דאמר בחייו ובהרגשותיו".
ר' יצחק פסח שולף מהארון כרך של 'דברי אליהו', מחידושיו של ראש הישיבה זצוק"ל אשר הנהלת הישיבה הדפיסה, הוא פותח את הכריכה החיצונית ומראה לנו את חתימת ידו של ראש הישיבה בתוך הספר: אליהו שמואל שמרלר. "כשהיו מביאים לאבא את ספרי חידושיו שהוציאו לאור. הוא היה ממהר לציין בענוותנות מופלגת את שמו בעמוד הראשון של הספר. הוא 'תפס' לעצמו ספר. בענוותנותו הרבה הוא לא הרגיש שמדובר בספר שלו. הוא לא היה צריך כלום, לא הכיר את העולם הזה ולא שם מעייניו בדבר מלבד בתורה הקדושה".
הג"ר חיים: "משך יובל שנים התגורר אבינו בקריית צאנז ועד יומו האחרון לא ידע היכן שוכנת המכולת השכונתית. הוא מעולם לא ביקר במכולת. מעולם לא ראה איך חנות נראית מבפנים. זה לא עניין אותו. הוא לא הכיר בצורת המטבע – לא שהיה נאיבי או תמים, הוא היה חכימא דיהודאי והיה קולט הרי הרים במחשבה של רגע, אולם כל דבר ששם 'עולם הזה' חתום עליו, לא עניין אותו".
"את המשכורת החודשית שקיבל מהישיבה – מציין ר' דוד – הוא היה מעביר בשלמות לאמנו ע"ה שהיתה מסורה לתורתו בכל נימי נפשה. היא ניהלה את כלכלת הבית והוא אפילו לא ידע כמה כסף משלמים לו במשכורתו".
חיוך פושט על פניו של הג"ר יעקב ישראל כשהוא נזכר באותה תקופה בה חלתה אמו ע"ה ועול הבית נפל על כתפיו של ראש הישיבה בן השמונים. "אבא זימן אותי אליו ואמר לי שהוא קיבל מכתבים שצריך לשלם 'חשמל' ו'ארנונה', הוא רצה לדעת איך מגיעים ל'חברת חשמל' על מנת לשלם את חובו ומתי הוא יוכל לנסוע אל בניין העירייה כדי להפקיד את מעות הארנונה. עד כדי כך הוא היה רחוק כמטחווי קשת מהעולם הזה עד שלא עלה בדעתו שאולי לא צריך לנדוד למרחקים על מנת לשלם חשבונות שוטפים".
הג"ר חיים טוען: "עצם אופן לימודו של אבינו משך כל השנים היה שילוב עצום של תורה ומידות טובות. הבית היה צר מהכיל והוא היה יושב משך מרבית שעות היום בשולחן המרכזי בבית שהיה מונח ב'הול' (סלון לא היה בבית…) יושב היה ראש הישיבה עם ערימת ספריו כשבקצה השולחן יושבות הרבנית ע"ה עם בנות המשפחה ועוסקות בשלהן. מעולם לא היה מעיר להם מילה אחת, מעולם לא הרים קולו. הוא היה מתרכז בשלו והן בשלהן. מדי פעם אף היה מפסיק לרגע מתלמודו, נותן להן הרגשה טובה וזורק מילה ושתיים בהקשר שיחתן וממשיך בתלמודו בריכוז מלא. כך משך עשרות שנים".
הבית מתמלא בעוד מנחמים, רבנים ויושבי על מדין, ואנו קמים לאמירת "המקום ינחם אתכם…" ומכוונים על העם היהודי כולו: "המקום ינחם אתכם, יהודים בכל מקום שאתם, באבדתו של ענק תורני זה".
(עש"ק פרשת תולדות | א' כסלו תשע"ט | המבשר תורני)
2/467