אליעזר שולמן וחנוך לוסטיג
ההפתעה שציפתה לפרופסור אליהו סירקין, מנהל אגף טיפול נמרץ בבית החולים "מעייני הישועה", הייתה מושלמת.
זה היה יום ראשון, נר ראשון של חנוכה, ולבית החולים הגיע מרן הגראי"ל שטיינמן לאחר שלא חש בטוב, כשהוא מלווה ברופאו האישי, פרפ' אברהם וייברגר, שהיה גם הוא בעבר מנהל מחלקה ב"מעייני הישועה". עם הגיעו של הגראי"ל למחלקה , ניגש אליו פרופ' סורקין, הציג את עצמו והתחיל בבירור הרפואי.
"איזה תרופות הרב לוקח? ללחץ הדם, אולי ללב?" שאל וביקש לדעת האם ישנן תרופות דומות.
"לפעמים אני לוקח אקמול ", השיב הגראי"ל.
"מה עוד?" שאל פרופ' סורקין , מצפה להמשך המתאים לישיש בן גילו המופלג של הגראי"ל, למעלה מ-103. לאורך ימים ושנים טובות.
הגראי"ל חוזר על דבריו:"לפעמים אקמול".
פרופ' סורקין היה בטוח שלא הובן או לא הבין כראוי. "וחוץ מאקמול?" התעקש.
"כלום", חתם הגראי"ל.
בשלב זה פנה פרופ' סורקין לעמיתו, פרופ' ויינברגר, ווידא אתו את התשובה שקיבל: "הרב לא לוקח שום תרופות ללחץ דם, שום תרופות לבעיה כרונית אחרת?"
ופרופ' ויינברגר אישר: "אכן הרב אינו לוקח אף תרופה".
פרופ' סורקין חזר והפנה את שאלתו לגראי"ל: "האם פעם הרב לקח תרופות נגד בעיות אלו?"
ושוב, התשובה היתה שלילית.
קל לשער את תדהמתו של פרופ' סורקין אל מול התופעה הרפואית הנדירה הזו: ענק התורה, שידוע בהסתפקותו במועט בכל תחום, התגלה כבריא בד"כ בצורה יוצאת דופן. בעולם המודרני, ידוע כי אנשים נוטים להאריך ימים הרבה מעבר למה שחיו הוריהם, אולם זה בעיקר בזכות התקדמות הרפואה: בעיות לב ניתנות לטיפול, אם תרופתי ואם ניתוחי, וכך ניתן להאריך חיים. לחץ הדם אף הוא ניתן לניטור ולטיפול, ובעיות שבעבר היו קטלניות מטופלות היום בקפידה ומאפשרות למטופלים להאריך ימים.
אבל לפגוש באדם בגיל כה מופלג, שלא נזקק בקביעות לתרופות לטיפול במחלות כרוניות, וכל מה שהוא נזקק מדי פעם הוא "אולי אקמול", זו, הוא מתאר בשיחה ל'משפחה', הייתה עבורו חוויה יוצאת דופן.
בריא בדרך כלל
העובדה שהטיפול בגדול הדור יצטרך להיות יוצא דופן בשל נתוניו הרפואיים, התבררה שוב בהמשך. סיבת הגעתו של הגראי"ל לבית החולים הייתה קשיי נשימה, בשל דלקת ריאות שלקה בה. הטיפול שניתן לדלקת שכזו כולל אנטיביוטיקה, אבל בשביל להחליט מהו המינון שיינתן לו, היה צריך צוות מיוחד להתכנס ולהחליט. כל מי שראה אי פעם את הגראי"ל יודע שהוא איש צנום מאוד, ולמעשה הוא נמצא בתת משקל. הגראי"ל ידוע כמי שאוכל מעט מאוד, ומשקלו בהתאם- נמוך. המינון למתן אנטיביוטיקה נובע ממספר פרמטרים, ובשל משקלו הנמוך- היה צורך לתת מינון נמוך מהרבה מהרגיל.
בסופו של דבר, ציטטו גורמים שונים את פרופ' סורקין, "המינון שקיבל הרב היה מאוד נמוך, בדומה למה שמקבל ילד קטן".
העובדה שהגישה הרפואית אל הגראי"ל מצריכה חשיבה אחרת איננה חדשה עבור רופאו האישי, פרופ' ויינברגר. ההגדרה "בריא בדרך כלל", נדירה עד בלתי קיימת כמעט לאנשים המעטים בני גילו של גדול הדור ובהתאם, הניסיון הרפואי הקיים לגבי מצבים שכאלה. בהתאם, נובעות גם ההחלטות ההלכתיות שמחליט הגראי"ל לגבי עצמו, כמסתעף מהחלטות רפואיות.
כך היה לפני שנתיים, כאשר הודיע פרופ' ויינברגר לגראי"ל ערב יום הכיפורים, כי עקב גילו המופלג מסוכן יהי עבורו לצום, ואסור לו לצום. לא מדובר בהודעה יוצאת דופן- בשל החשש משלל סיבוכים שעלולים להתרחש בגילאים מאוחרים, רופאים מורים בדרך כלל לזקנים מופלגים שלא לצום ביום הכיפורים.
אבל לא איש כהגראי"ל שטיינמן, שמחשבתו עדיין חדה כתער בבחינת "רעננים יהיו" גם בגיל שיבה מופלגת, ימהר לקבל את הקביעה האוטומטית.
"מנין לך", שאל את רופאו, "שאסור לי לצום? מהו הניסיון שלך , בכמה בני מאה ויותר טיפלת?"
"באף אחד", השיב פרופ' ויינברגר.
"אם כך אל תגיד לי שאסור לי לצום", השיב לו גדול הדור בחיוך. "אתה יכול להציע לי את דאגתך, להגיד לי מה אתה חושש שעלול להתרחש, אבל מכיוון שאין לך ניסיון עם בני גילי- אתה לא יכול להורות לי, כרופא, שאינני יכול לצום ביום הכפורים".
על הניסים ועל המלחמות
בעוד המוני בית ישראל מעתירים בתפילות לאורך ימי החנוכה לרפואתו השלימה של ר' אהרן יהודה לייב בן גיטל פייגא, היו כל העיניים הדאוגות, גם אלה התקשורתיות, נשואות לבית החולים "מעייני הישועה" שבו התנהלה המערכה על בריאותו של הגראי"ל.
"מטבע הדברים", אומר פרופ' סורקין, "רבים מניחים כי כאשר מגיע לטיפולינו איש חשוב כזה או אישיות חשובה אחרת, טיפול ה'אח"מ' שהוא יקבל יהיה שונה, ואנו נתאמץ עבורו יותר. ולא היא" , הוא מדגיש, "כמי שעובד ומכיר את המתרחש בבתי חולים אחרים, ההבדל בולט מאוד בעיניי.
ב'מעייני הישועה' נלחמים על כל אחד. כאן נלחמים על כאלה שבמקומות אחרים הרגשתי שלא היה לי פרטנרים להילחם על חייהם, וכאן יש לי שותפים וקל יותר להילחם. 'במעייני הישועה' המלחמה מול מלאך המוות יותר קלה עבורי, בגלל רוח המקום".
היחס הזה, לטיפול בכל זקן וחולה כמי שזכאי לקבל את מירב הטיפול, ולא כמי שעומד עם רגל אחת בעולם הבא וממילא הטיפול בו פחות, כבר הוכיח את עצמו עם הגראי"ל – והדבר היה לשיחה שחזרה ונשנתה בפי צוות ובאי בית החולים השבוע.
לפני כ-13 שנה, כשהגראי"ל היה במסע בחו"ל, הוא לא חש בטוב, חלה ונזקק לטיפול. שערו בנפשכם, אמרו בבית החולים, מה היה המשמעות של אותה מלחמה על בריאות וחייו של זקן בן 90, כפי שהיה אז הגראי"ל. כששומרים על קדושת החיים, ויודעים להעריך חיים של אדם זקן גם כשהגיע לגיל שיבה ולטפל כמי שעתידו לפניו- רואים תוצאות. הרי גם אז הוא היה ראש ישיבה גדול מאוד- אלא שדווקא ב-13 השנים הללו משמעות קיומו עבור היהדות החרדית התעצמה לאין שיעור.
"אם אתם רוצים לראות במוחש למה צריך להילחם על כל דקה מחייו של אדם, גם אם הוא זקן מאוד", מספרים שהתבטא פרו' סורקין "כל מה שצריך זה להתבונן ולראות, מה בן אדם עשה ב-13 שנה האלה".
המלחמה הזו, יש להבין, הייתה מלחמה לא פשוטה. גם למי שמוגדר "בריא בדרך כלל", ההתמודדות בגיל כה מופלג עם מחלה היא משימה קשה. גם לאחר מתן האנטיביוטיקה, כאשר הרופאים ציפו להתחיל לראות נסיגה במחלה, התברר לפתע שהזיהום איננו מסתלק, וכי גם חלק ממערכות הגוף החלו להראות נסיגה.
זה היה השלב שבו בבית החולים התחילו להילחץ. בניסיון לייצב את המצב, הועלה הרעיון לסייע לגראי"ל באמצעות…אכילה. אם ביום רגיל הוא כמעט ואיננו אוכל , כעת מפאת מחלתו היה הגראי"ל כה חלש עד שלא היה מסוגל לאכול כלל, והוא נחלש מאוד. בשלב זה הוחלט לחבר את הגראי"ל להזנה דרך הווריד, כדי לסייע לו עם משטר אכילה.
בדרך הטבע, אומרים בבית החולים, זה היה מה שסייע ותרם להתייצבות המצב. הגוף החלוש קיבל אוכל, את מנות המזון שהוא זקוק לו, וכך המזון חיזק את הגוף, מעבר לאכילה רגילה, שהיא כאמור מועטה מאוד לרוב. ההזנה הישירה באופן מסודר בכל מספר שעות ובכמות מוגברת, אפשרה לגוף חיזוק בהתמודדות הכפולה: הן עם האנטיביוטיקה המחלישה גם צעירים שהם 'בריאים בדרך כלל', והן עם הזיהום שיצרה הדלקת בריאות.
הטיפול בגדול הדור זימן בהמשך השבוע עוד הפתעות. העוד צוות בית החולים עוקב בקפידה ובדאגה אחרי מצבו של הגראי"ל ביום שישי, כשהמוני בית ישראל שמעו בדאגה כי 'המצב הדרדר', בבית החולים אכן שררה דאגה אמיתית : למרות הטיפול שקיבל במשך השבוע, הגראי"ל גילה קושי ממשי לנשום, ונראה היה כי יזדקק לסיוע כלשהו, של תוספת חמצן או אולי אף הנשמה.
הצוות הרפואי התכונן להכין את הגראי"ל לקראת הטיפול העתידי, למקרה שיוחלט עליו, והדבר הצריך הכנה באזור הצוואר. ואז שמעו לפתע , הרב משה יהודה שניידר, החברותא של מרן, ונכדו, ר' דוד שפירא, את מרן הגראי"ל צועק.
"געוואלד!"
השניים, שהיו מחוץ לחדר, לא הבינו מה קורה, מה גורם לרב לצעוק? הם מיהרו בריצה אל תוך החדר, שם הם מצאו את מרן חלוש, מתקשה מאוד לנשום כמקודם, אבל הזעקה שלו נובעת ממעמקי הנפש.
"הם רוצים להעביר תער על הזקן שלי!" הזדעזע הגראי"ל מעמקי חולשתו.
כשהוא נאבק על כל נשימה, כשמחלה בגילו היא סיבה להחסרת פעימות –לב רבות אצל הצוות הרפואי ואצל המוני בית ישראל, לגראי"ל היתה דאגה אחת: חס וחלילה לא לעבור על איסור דאורייתא של גילוח בתער.
אל מול ההתנגדות הזו, נמצאה דרך אחרת לטיפול, והוחלט להימנע מהפעולה שכלפיה נזעק כל כך המטופל הדגול.
בעיניו של הפרופ' המטפל, העובדה שהיה ניתן להימנע מהפעולה היא נס. "באופן חד משמעי זה שהרב בלי חמצן, מבחינתי זהו נס חסר הסבר", אומר פרופ' סורקין, "מלבד ההסבר שזהו הרב שטיינמן".
דאגה ותפילות
ומה עושה גדול הדור כאשר הוא עומד בפני מצב שמדאיג את כלל הרופאים?
מה שהוא עושה תמיד, מתברר. בעוד חוסר הידע באשר למצבו עורר ברחוב שמועות משמועות שונות, הרב שטיינמן, כך דווח בית החולים בסופו של דבר, היה בהכרה מלאה- ועסק בדברי תורה. וכי יש לו למישהו פטור מ"ודברת בם" רק בשל העובדה שמיטתו הועתקה אל בין כותלי בית החולים?
מי שהיו סביב מיטתו זכו בדברי תורה רבים, כאשר ככל שעלה בידו הגראי"ל מילא את זמנו בלימוד תורה, כשהוא מדבר בלימוד עם הסובבים אותו, בני המשפחה והחברותא המסורה.
בין דבר תורה למשנהו הוא התפלל רבות. התחושה היתה שמידת הדין מתוחה, שגם הגראי"ל סבור שזהו זמן לפנות בצעקה אל בורא העולם.
בגילו המופלג, וכמי שלא הורגל בשהייה רבה בין כותלי בית החולים, כשהדאגה של הרופאים אינה פגה, הדברים היו ברורים.
כל תפילה, הייתה התחושה של הנוכחים, הפכה לחמש תפילות, כדרך מה שאמר פעם הגאון ר' ישראל אליהו ויינטרוב זצ"ל, שצדיק מתפלל חמש פעמים בכל תפילה: "על הצדיקים", ו"על החסידים", ו"על זקני עמך בית ישראל", ו"ועל פליטת בית סופריהם", אבל מעל לכל , כך אמר הגרי"א ויינטרוב, היא התפילה "עלינו". כך, חשו הסובבים, הן תפילותיו של הגראי"ל בימים אלו, כפולות מכופלות ומחומשות.
בשביל הרופאים היה הטיפול כרוך בחרדת קודש של ממש: "הלב רועד, הנשמה מתפללת, אבל הידיים יציבות כסלע ועושות הכל בשביל להשיב את גדול הדור לאיתנו", הם מתארים ל'משפחה' את התחושות.
בשביל בני המשפחה, ימי החנוכה היו עמוסים מאוד, אינטנסביים ביותר. אמנם, רק מעטים מבני המשפחה שהו בתוך המחלקה , אך נוכחותם הייתה במקום 24 שעות ביממה, כשאלה המגיעים למקום כמעט ולא משים ממיטתו. כך הנכד, הרב איסר שוב, שהיה במקום בכל יום מ-7:00 בבוקר ועד 9:00 בערב. כך גם הנכד הצמוד תמיד אל סבו, הרב דוד שפירא. עוד בלטו בשהייתם במקום הרב נח שטיינמן והרבה שרגא שטיינמן. בימים אלו של הודיה, למרות הקושי, לא ניתן היה לראות כמעט את דאגתם על פניהם.
"ברוך השם, חסדי השם" , הגיב הרב שוב בכל פעם שנשאל לשלום סבו.
גם בני דור המבוגר יותר, כחתנו של הגראי"ל, הג"ר זאב ברלין, נכח רבות בחדרו בבית החולים, ועטף אותו בדאגה כל הזמן ביחד עם שאר בני המשפחה.
והיה עוד מי שככל יכולתו, דאג במסירות אינסופית לבריאותו של הגראי"ל: פרופסור סורקין. אנשים שנכחו במקום מספרים ששום דבר לא היה מובן מאליו מבחינתו של הפרופסור, כשהוא דואג דאגה עמוקה לגורלו של המטופל הדגול.
בכל פעם שהוא נכנס לחדר, היה הד"ר בוחן בשקט את הגראי"ל במשך דקות ארוכות, כעשר דקות בהן רק עמד והביט בו כדי להבין , ללמוד את מצבו. כיצד נראה היום גדול הדור? מהו צבע פניו? איך נראה מצבו מבחינה חיצונית? עוד בטרם נטל מדדים או ביצע בדיקות כלשהן, ביקש בכל פעם מחדש ללמוד את הדברים ביסודיות. במשך כל ימי שהותו בבית החולים דאג פרופ' סורקין במסירות רבה לגראי"ל , כשהוא מתמסר לטיפול בו כאילו היה דואג לאביו- שלו.
כשהחבדני"ק התייעץ עם הגדול הליטאי
תוך שהוא בוחן את זכרונו של הגראי"ל בעת המחלה, שאל פרופ' סורקין בשלב מסוים את הגראי"ל אם הוא מכיר אותו, והאם הייתה להם היכרות קודמת. סורקין, צריך להדגיש, רחוק מרוחב חזון איש 5 כרחוק בית "איסטערן פארקוויי 770" מבני ברק. סורקין הוא חסיד חב"ד נלהב. באופן טבעי אין הוא משתייך אל באי ביתו של הגראי"ל.
"לא", השיב הגראי"ל, צלול כתמיד גם בעת חולשתו, "רק מבית החולים אנחנו מכירים".
פרופ' סורקין אישר את הדברים. למשמע המשך דבריו, הופתעו נוכחים.
"אני חייב לרב את חיי משפחתי", אמר פרופ' סורקין.
האמנם? המקורבים נרעשו. מה לפרופסור חבדני"ק ולמנהיג העולם הליטאי? הם מיהרו עמו לפינת החדר, לברר את הדברים.
"לפני שנים רבות", סיפר הפרופסור, "בני למד בבית הספר של רשת 'שובו' ברעננה. יום אחד, בני נסע לרבי (אוהל הרבי מליובוויטש) מבלי לקבל את רשות בית הספר. כשהוא חזר, רצו לזרוק אתו מבית הספר", מספר פרופ' סורקין.
בשל רגישות המקרה , העובדה שמדובר בהורה חוזר בתשובה שהיה גם רופא חשוב, שעבד אז בבית חולים אחר, החליטו בבית הספר לפנות לגראי"ל שטיינמן ולשאול אותו מה לעשות עם הילד.
התשובה הייתה ברורה.
"התפקיד של בית הספר 'שובו' זה לא לחנך את הילד בבית, ההורים הם המחנכים את הילד בבית. התפקיד של 'שובו'", הדגיש הגראי"ל לשואלים, "זה לדאוג לכך שהילד יישאר במסגרת תורנית, ולכן יש להשאיר את הילד בבית הספר".
לשמע הסיפור, היו מקורבי הגראי"ל המומים. אך הוא עצמו כלל לא הופתע- הוא זכר היטב את הסיפור.
וכך, במסגרת שכמעט רק בית החולים יכול לזמן, מצא את עצמו החסיד החב"די, שעוסק באינטנסיביות בענייני משיח וגאולה, שואל את המנהיג הליטאי שאלות בנידון.
"מה עלי לעשות כדי להביא את המשיח?" שאל פרופ' סורקין .
"צריך להתפלל", השיב הגראי"ל.
"אבל איזו פעולה עלי לעשות כדי לקרב את המשיח בעצמי?" התעקש הפרופסור.
מוחו של הגראי"ל החד כתער גם בעת אשר כזו, הכין תשובה מיוחדת, תפורה למידותיו החב"דיות של הרופא.
"אמור נא לי", שאל הגראי"ל. "מי שיושב בקרון האחרון ברכבת, עד כמה הוא תורם לכך שהרכבת תיסע והכל ילך כשורה?"
"מאומה", השיב פרופ' סורקין.
"וכך גם בנושא המשיח", השיב לו הגראי"ל מיניה וביה.
כמי שמאמין ש'אנו הדור האחרון' לפי התפיסה בחב"ד, התשובה הייתה מאוד ברורה לפרופסור.
המשיכו להעתיר
עם סיום הטיפול, הגיעו בבית החולים למסקנה כי מצבו של הגראי"ל התייצב עד כדי כך שהמקום הטוב ביותר עבורו הנו- בביתו. האשפוז בטיפול נמרץ אמנם היטיב עמו, משום שהמקום מטבעו נושא פחות חשש לזיהומים ובחדר מבודד קל יותר לנטר את מצב המטופל. אך בבתי חולים תמיד קיימת הסכנה להידבקות בזיהומים נוספים, משניים, וככל שניתן, מעדיפים שלא להשאיר במקום את מי שנמצא בסיכון גבוה כל כך להידבקות.
אבל העובדה שהרופאים סבורים שהבית יהיה סטרילי יותר ובטוח יותר עבור הגראי"ל , איננה מהווה צפירת הרגעה בשום אופן. זירת המלחמה על בריאותו של גדול התורה בסך הכל עברה לזירה בה הוא לוחם את מלחמתה של תורה יום יום: ביתו. עם ישראל נקרא להמשיך ולהרבות בתפילה לרפואתו, כל התפילות עדיין נצרכות עד מאוד, עד שיבשרו הרופאים כי מרן הגראי"ל החלים וזכה לרפואה שלמה.
(מתוך 'משפחה')
כמדומני שאין בית ספר שובו ברעננה