"לכפר לנו על כל עוונותינו"
בתפילה זכה הנאמרת בערב יום הכפורים – מוסרים אנו מודעה כי מוחלים הננו במחילה גמורה לכל מי שחטא נגדנו.
מחילה גמורה הנה באמת ובתמים מחילה, ולא רק מילים הנאמרות כלפי חוץ. משמעותה של מחילה כזו מפקיעה כל זכות מכל התחשבנות שהיא, הנעשית על סמך פגיעה או עלבון, שכבר חלף עליה יום כיפור.
בספר "מעין המועד" מסופר בעניין זה מעשה מפעים:
במנהטן שבארצות הברית פרץ סכסוך בין שני שותפים. שניהם היו ידידים ותיקים, אנשים נאמנים, סוחרים ישרים, יראי שמים ונוחים לבריות, ואף על פי כן קרה מה שקרה.
השניים ניהלו בשותפות בית מסחר לנייר, אחד מהם תיווך מוצר הקשור לענף, וזכה בדמי תיווך הגונים בסך עשרת אלפים דולרים, אותם שלשל לכיסו הפרטי בטענה שהיה זה עיסוק צדדי ואישי שלו. לעומתו, טען השותף, שכל העיסוק נכלל בתחום השותפות.
מאחר ששניהם התברכו גם בחכמה וגם בפקחות, בנוסף להיותם סוחרים ממולחים, אמרו: לפני שיפרוץ הסכסוך ללהבה, ויצור בינינו חומת איבה, בטרם יתפשט לריב בין המשפחות וימוטט את העסק, הבה נפנה לדין תורה ונשמע לדעת ההלכה, ובינתיים נשליש את הכסף השנוי במחלוקת בידי אדם מהימן.
אחד מהם הציע להשליש את הכסף בידי אברך פלוני, הרחוק מחיי מסחר ועוסק כעת בלימודיו לקראת קבלה לשחיטה . חברו הסכים עמו, והוסיף כי משם ייסעו לשאול את הגאון רבי משה פינשטיין מי מהם צודק.
קמו ונסעו לביתו של האברך, ומסרו לו את חפיסת השטרות למשמרת.
"מה זאת?" שאל, והם ספרו על המחלוקת שנתגלעה ביניהם.
"מעניין", אמר, "מה יפסוק רבי משה. עד שתשובו, אעיין גם אני בעניין זה!"
משם המשיכו לבית הגאון רבי משה פינשטיין זצ"ל, מגדולי ההוראה בדור האחרון. הגאון קיבל את פניהם בכבוד, כשם שקיבל פני כל אדם, שמע את טענותיהם, עיין בהלכה ופסק את פסקו: "במקרה דנן צודק הסוחר הראשון, המתווך, והכסף מגיע לו כולו".
אורו פני השותף השני ואמר: "אם כך פוסקת ההלכה-מבקש אני סליחה על שעוררתי מהומה שלא כדין. חשוב נא כאילו לא אמרתי דבר!"
התפייס הלה, ורבי משה ברכם בחום שתשרה ההצלחה בשותפותם.
קמו השניים ונסעו לבית האברך. "מסור לו את החבילה, הוא הצודק", אמר השותף.
על פני האברך ניכרה תדהמה: "מה? כך פסק רבי משה?! ובכן, גם אני עיינתי בהלכה זו, והוברר לי שהצדק איתך! אני מצטער מאד, אבל רבי משה טועה!".
"איך אתה מדבר?!" גער בו השותף, "רבי משה הוא פוסק מפורסם, השולחן ערוך שגור על פיו בעל פה! מי אתה, אברך צעיר, שתחלוק על פסקו?!"
"מה יש?" ענה הלה בהתנשאות, "גם פוסק גדול יכול לטעות!"…
ירדו השנים נבוכים, שבו לבית רבי משה וסיפרו שהשליש ממאן למסור את הכסף. טוען הוא שהרב טועה בפסק דינו…
שמע הגאון את הדברים, ושאל לשמו של החצוף. איתר את השם בספר הטלפונים וחייג אליו. הוא הזמינו לביתו, כדי לפרט בפניו את נימוקיו, "אדרבה," אמר, "אולי גאון אדיר הוא ויש בידו להפריך את פסק הדין. תורה היא וללמוד אני צריך"…
האברך הגיע, כשחיוך ניצחון על פניו.
"מדוע סבור כבודו שטעיתי?" שאל הגאון את האברך הצעיר בהדרת כבוד.
"מסברא" השיב החצוף…
והגאון, בסבלנות ואורך רוח, פתח בהרצאת סוגיית הגמרא ודברי הראשונים, ועד לסעיפים בשולחן ערוך ודברי נושאי הכלים, והוכיח את פסק ההלכה בבהירות נפלאה. כשסיים, אמר הצעיר ביהירות: "עדיין לא השתכנעתי. עלי לעיין במקורות בעצמי"…
השותפים רתחו לשמע הדברים. חוצפה שכזו, העזה שטרם נשמעה כמותה!
את פני הגאון הקדירה עננה, יש כאן פגיעה חמורה בכבוד התורה. אבל הוא לא אמר דבר. נטל גיליון נייר ורשם את המקורות בפרוט: "תעיין בהקדם", ביקש, "ותמסור את הכסף לבעליו".
האברך שב לביתו ועיין במקורות, שכמובן היו ברורים וחותכים. הוא "הודה" שהפוסק הגדול אכן צדק "במקרה זה", ומסר את הפיקדון לבעליו…
עבר פרק זמן, והצעיר עלה שוב במדרגות ביתו של רבי משה פינשטיין. הוא התקבל בכבוד והתבקש לשבת.
האברך סיפר שלמד הלכות שחיטה והשתלם במקצוע, אף השיג מקום עבודה- אבל דורשים את המלצתו של הגאון.
"ברצון", אמר הגאון. בחן את הצעיר בהלכות שחיטה, ומשנוכח ששולט הוא בהן, ישב וכתב המלצה חמה…
בני הבית, שהיו עדים לפגישה הקודמת, עקבו בזעם ובחרון אחר הנעשה, אך נבצר מהם להגיב. רק כשהלך, פנו אל הרב בתמיהה: "חצוף זה פגע בך כל כך", רטנו.
"אמת", אמר.
"איזו חוצפה זו מצדו, לעלות ולבקש המלצה!"
"אמת", אישר.
"היה ראוי להראות לו את הדלת!"
"שוב אמת", אמר.
"אם כן, איך קיבל את מבוקשו כאילו לא ארע דבר?"
"איני מבין אתכם", ענה בפליאה, ולא הייתה זו פליאה מעושה, אלא כזו שנבעה מעמקי לבבו הטהור והאמיתי: "כלום שכחתם שבינתיים עבר עלינו יום הכיפורים, ומחלנו לכל מי שפגע בנו??"—
(אדרבה תן בלבנו)