סיפר הרב שלמה לורנץ ז"ל: ערב נישואיי בשנת תש"ה, באתי למרן החזו"א לבשרו על כך ולהזמינו לחתונה. מרן נתן לי את ברכתו לחתונה, וכשנפרדנו ביקשני שבצאתי את ביתו אתעכב מתחת לחלון חדרו.
הדברים היו לפלא בעיניי, אבל הפתרון לא איחר לבוא… עמדתי מתחת לחלון, החלון נפתח ומרן הושיט לי את ספרו על מסכת זבחים עם הקדשה שלו וחתימתו.
לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותו מדוע לא נתן לי את הספר כשנפרדנו בעת שהייתי בחדרו?
הסביר לי מרן זצוק"ל: הרבנית מקפידה שלא אתן את הספרים שלי במתנה. זוהי ההכנסה היחידה שלנו ואין לנו הכנסה אחרת, והיות שהיא הדואגת לפרנסתנו היא מקפידה על זה. לא רציתי לצער אותה, אמר, וחששתי שמא בראותה אותך יוצא עם הספר היא תרגיש שנתתיו לך במתנה לכבוד חתונתך, ולכן אני מוסרו לך דרך החלון…
מעשה זה הוא לימוד גדול כמה צריך האדם להתחשב ברגשות הזולת, ובפרט של אשתו. צא ולמד כיצד עלינו לקיים 'מכבדה יותר מגופו'.
(מפרקי זכרונותיו של הרב שלמה לורנץ, יתד נאמן וארא תשס"ה)
אני תוהה עד כמה כדאי לספר את הסיפור הזה
שלא יבואו צעירים קלי-דעת ויסיקו שמותר לעשות דברים מאחורי גבה של האשה
רבינו זצ"ל בגאונותו הבין שזה נכון, והרבנית לא תמנע ממנו אולם היא תצטער, ממילא הוא מצא דרך שלא לצערה על הימנעות הרווח הכספי
אדם פשוט יוכל לקחת את זה למחוזות פחות טובים
לתשומת לבכם