הרב בנימין בירנצוויג
"וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא…" (כה, כא)
בהסתכלות שטחית נראה לנו כי התפילה היא תוצאה של מקרה וצרה, כשקורה לאדם צרה הוא מתפלל לישועה, ולשם זה נתן הקב"ה את המתנה הנפלאה הזו של התפילה – להתפלל כשמתרגשת צרה או כשזקוקים לישועה, אבל מפרשת השבוע אנו מגלים שזה ממש להיפך –
כשמתבוננים בסדר לשון הפסוק הוא נראה תמוה, הסדר הנכון הוא לכתוב "ותהי רבקה עקרה ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו", כי הצרה היא הסיבה לתפילה לישועה, ומלשון הפסוק משמע להיפך כי התפילה היא סיבה לצרה?
אכן כן! מביא רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל בשם ספר אפיריון, שלשון פסוק זה בא ללמדנו – שהקב"ה מתאוה לתפילתן של ישראל, ולכך מביא סיבות להתעוררות לתפילה, התפילה היא הסיבה היא לא התוצאה! רבקה היתה עקרה כי הקב"ה התאוה לתפילתו של יצחק.
יסוד נפלא זה כבר מצינו במדרש בפרשתנו (תנחומא תולדות פ"ט) 'ולמה נתעקרו האמהות? א"ר לוי בשם רבי שילא ורבי חלבו בשם ר' יוחנן, שהיה הקב"ה מתאוה לתפילתן, אמר הקב"ה, עשירות הן, נאות הן, אם אני נותן להם בנים, אינם מתפללות לפני'!! מרן החפץ חיים היה גם מביא מדרש נוסף בתנחומא שכתוב בו 'שאין הקב"ה חפץ לחייב כל בריה, אלא מבקש שיתפללו אליו ויקבלם..'.
על כך היה מתריע רבות מרן רבי יחזקאל לוינשטיין, שהתפילה היא לא אמצעי להנצל מהצרה, הצרה היא אמצעי להגיע לתפילה לקרבת ה', וכשאדם לא מתעורר מעצמו לתפילה, אז באות צרות ויסורים כדי לעורר אותו לתפילה.
נשקיע בתפילה, ננסה להגיע לטעם של קרבת ה' בכל תפילה, ואז נחסוך את ה'מעוררים' של הצרות והיסורים.
בעיירה מיר שליד הגבול שבין פולין וליטא גרה נערה שהתייתמה בגיל צעיר, כשבגרה הנערה והגיע לגיל השידוכין התחילה לחוות את קושי היתמות והעניות, כאשר כל חברותיה נשאו זה מכבר והיא נשארה רווקה, קשייה למצוא שידוך אולי נבעו בגלל היותה נמוכת קומה ואולי גם בשל יתמותה ועונייה, אבל בעיקר בגלל שאיפתה האיתנה להינשא לאדם שיקדיש את חייו ללימוד התורה, כדי להינשא לאדם כזה היא הייתה זקוקה לתמיכה כלכלית מצד משפחתה, אך ללא אב לא היה מי שיוכל לסייע לה להגשים את שאיפתה הנעלה.
למען מטרה זו היא יצאה לעבוד כספרנית וניסתה לחסוך את רוב הכסף שהרוויחה, אך השנים נקפו חברותיה הקימו בתים והיא נשארה בודדה ועצובה, ועל אף כל זאת לא ויתרה על שאיפתה הטהורה להינשא לבן תורה.
יום אחד כשישבה בספרייה מהורהרת ברוע מצבה, כשהיא חושבת הרי עשיתי כל מה שניתן, מה עוד אפשר לעשות? ואז עלתה בלבה המחשבה, כי רק רבונו של עולם יוכל לעזור לה, היא אמנם הרבתה בתפילות, אבל לא הרגישה שרק הוא יכול, ששום השתדלות אין בכחה להושיע מלבד עזרתו יתברך… חשבה והחליטה לכתוב מכתב לאחד היחיד שיכול לעזור לה לאביה שבשמים… על דף נייר שהיה מונח לפניה רשמה את כל התפילות שהיו שגורות בפיה בשנים האחרונות, והנייר שימש לה כפורקן למטען הכאב שנשאה בליבה, שוב היא תיארה את סוג הבעל שחיפשה כל כך בעקביות שקוע בלימוד בעל מידות טובות אשר לא יראה את עניותה כנטל, וכל כשהיא משקיעה את כל כוחות לבה בכתיבת מצבה, היא סיימה את מכתבה במילים אתה ה' מפרנס עניים ומגביה שפלים ודאי תוכל להענות לתפילותיי אני סומכת עליך בכל עת, בתך המסורה שיינא מרים.
היא הכניסה את המכתב לתוך מעטפה אשר עליה כתבה מבחוץ לכבוד 'אבי שבשמים'! היא שמה פניה לעבר הגינה שמחוץ לעיירה מיר, שם נעמדה והחזיקה את המכתב ברפיון לכיוון האוויר שמעליה, וברגע שהרגישה במשב רוח, פתחה את ידה והביטה כיצד מכתבה נישא ברוח….. אחר כך שבה מיד לביתה, באמונה תמימה כי המכתב יגיע ל'יעדו'.
ימים אחדים אחר שיגור המכתב יצא אחד מתלמידי ישיבת מיר לשוח בשדה, תוך כדי שינון הסוגיה שעסק בה, צדה את עיניו מעטפה סגורה שהייתה מונחת בין השיחים, הוא התכופף להרימה כדי לקיים מצוות השבת אבידה ומה מאוד הופתע כשראה מכתב שמיועד ל'אבי שבשמים', הוא לא יכל להתגבר על סקרנותו פתח את המכתב וקרא אותו בהתפעלות, הוא חזר וקרא אותו כמה פעמים והתרגש מהכאב והכנות שבהם נכתב, הוא חזר לבית המדרש וניגש להתייעץ עם ראש הישיבה ולימים רבה של מיר הג"ר אליהו ברוך קמאי זצ"ל, לאחר שיחה קצרה אמר הבחור שהוא מוכן לשאת נערה זו לאישה, הבירורים נעשו והוא התחתן עם כותבת המכתב אף על פי שהייתה מבוגרת ממנו בשש שנים.
כפי שאשתו ייחלה בעלה ר' יצחק יחיאל דוידוביץ התעלה והגיע למעלות גדולות בתורה וביראה לימים נעשה למשגיח של ישיבת מינסק והיה לרבם של מנהיגי הדור באמריקא הגר"י קמינצקי הגר"י רודרמן והגר"א קלמנוביץ זכר צדיקים לברכה.
מעשה מרטיט זה סיפר המגיד ר' פסח קראהן בשם מרן הגר"י קמינצקי זצ"ל [והובא בספרו מסביב לשלחן המגיד ובספר אור דניאל], וכולו חיזוק עצום למעלת ידיעת כח התפילה ומעלתה, שאם ידע האדם להשתמש בכוח זה תמיד לדעת שרק הקב"ה הוא ואין בלתו, ולהרגיש מכח זה קרבת ה' בכל תפילה ותפילה, הוא ימנע מעצמו סיבות ל'מעוררים' שאין דעת אנשים נוחה מהם.