מצוות משלוח מנות אנו מקיימים בכפילות של עשרות. שולחים ומקבלים עד דלא ידע ממש, עד שלא יודעים מה בא מאיפה ומה הלך למי, למי שלחו יותר מדי, ממי קיבלו פחות מדי. עוד מעט יזדקקו למנהל חשבונות מדופלם לנהל את המבצע הזה… הילדים יוצאים דחופים, הולכים ונושאים מפה לשם, גם הם חוששים שיתבלבלו ויתנו לחיים של יצחק וליצחק של משה, ועוד מעט יקבלו "מנה" מאמא.
בסוף היום או למחרתו מנסים להיפטר מן העוגות, הסוכריות, הוופלים המעוכים, תפוחי העץ הפגומים והבייגלאך הדבוקים. המשקאות בבקבוקים הקטנים מאוחסנים אחר כבוד בבוידם עד לפורים הבא, ואז שוב ישלחו מאיש לרעהו, מאשה לרעותה, בגלגל גדול שאיש לא יודע את תחילתו, וסופו לבוידם של מישהו אחר או אפילו שלך, עד לפורים הבא עלינו לטובה.
אבסורדים של ממש מתגלים תוך כדי משלוח המנות. זקנים שאין להם שיניים מקבלים חבילות שקדים ארוזות, אנשים הסולדים ממיני מתיקה מקבלים את כל סוגי הסוכר הקיימים בשוק, וכיוצא-בזה.
האבסורד הגדול ביותר זו התגובה היוצאת מפיהם של שני שכנים, ש"חתול שחור" עבר ביניהם בזו השנה. לך רחרח אצל דלתותיהם ותשמע מאחרי הפרגוד: "מה, איך אני יכול לשלוח לו משלוח מנות אם הוא עשה לי כך וכך, אם הוא פגע בי והעליבני?" מוציאים אותו מהרשימה, וזהו…
אבסורד! כי זה מוכיח עד כמה אין אנו עומדים על עניינה של מצוה זו וחשיבותו של יום הפורים בכלל. היה זה הסבא מקעלם זצ"ל שאמר, שעיקרו של יום הפורים הוא, שבגבור האחדות הפנימית ויחסי האהבה בין איש לרעהו בכל אתר ואתר, הרי בכך מנטרלים את אוירת הרשע וההרס שרצה לזרוע המן הרשע. קנייני האהבה בין השכנים, בין כל עמך בית ישראל, הם מסוג הבניינים הרוחניים המצויים בעולמנו שאינם נראים לעין גשמית בשרית, אלה הם עניינים לבן דעת.
גדולי ישראל מתבטאים לעיתים תכופות שכאשר רואים כיצד יד הרשע והזדון גוברת בעולם, אש האיבה מתפשטת ומתלבה באופן הרסני – הרי שהעצה היעוצה לכך היא אחת ויחידה: להגביר ולחזק את מעשי האהבה בינותינו, לעשות מעשים של רחמים וחמלה, וזה לכשעצמו יסלק את החורבן.
עניינו של חג הפורים, אם נרצה להגדירו בשתי מילים, הוא: אהבה ורעות! מצוות היום הן כלי-המבטא לציווי זה של תגבורת היחסים בין איש לרעהו. אתה שולח משלוח מנות, מקיים מצוות מתנות לאביונים, מזמין לסעודת הפורים את העניים וקשי-היום – והרי לך אהבה ורעות בין ישראל לבין עצמם, וממילא בינם לבין אביהם שבשמים.
ולכן דווקא אלה שנתגלעו ביניהם רגעים של מצה ומריבה, מחויבים יותר לשלוח מנות אחד לשני, כדי להשתיק את אותה מריבה. למי נתקנה המצווה אם לא לאלה שיש להם טרוניות זה על זה?
ויתירה מזאת: בימים רגילים קשה "לעשות שולם". כל אחד מתחפר בעמדתו, המידות עושות את שלהן, ואתה – לך ותתפייס… יום הפורים הוא-הוא העיתוי המתאים ביותר לשים קץ למריבות הקטנוניות שהחלו אולי עקב מנורה שלא פעלה כראוי בחדר המדרגות, או עקב תליית כביסה שלא בזמנה.
זה היום עשה ה' שבו נדאג למשלוח מנות לא מפואר ולא משובץ באבני-חן ובמתנות-יקר, אלא בעיקר עם קצת "לב". שתוֹל נשתול את לבנו פנימה, שם, בינות לבונבוניירות ולחפיסות השוקולד, שם נזרע את זרעי-הידידות. אתה יודע על חבר שאוהב ספר מסוים, מחבב דיסק פלוני – שלח לו. כמה זה עולה? – לא הרבה. כל מחיר יהיה משתלם, כי זה מה שהוא באמת אוהב.
יהא זה הלב משלוח המנות העיקרי. את לבנו נשלח אל רעינו בצירוף פתק קטן בן מספר מלים בלבד, בו נבטיח שלא נשוב לכסלה ושלא להדליק פעם נוספת את אש המריבה. פיסת הנייר הזאת תפעל הרבה יותר, הרבה הרבה יותר, מאשר סלסלות יקרות, שאין בהן ולא כלום! רק בזבוזי כספים מיותרים בעידן כה יקר בו אנו חיים. הנייר הזה יכנס ויחדור גם לנשלח, אל תוך לבו, וינביט בתוכו את זרעי האמת ויצמיח משם אהבה שאינה תלויה בדבר.
(מתוך 'קול ברמה' – ביטאונה של רמת אלחנן, גליון 328 אדר-ב' תשע"ט)