רָאשֵׁי בֵּית אֲבתָֹם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת (במדבר ז׳ ב)
בערוב ימיו של רבנו הציעו לי – שאבדל"ח – לקחת ע"ע את עול הרבנות בעיר 'אלעד', מקום בו שימש נכדו חביבו הגרי"ב וואזנר שליט"א כרב ואב"ד "קהילות החסידים", ולאחר שעזב איווה למושב לו בלונדון שבנכר, באו משלחת מרבני ועסקני העיר והציעו לי את ההצעה, נכנסתי לקו"פ האם להיענות לבקשה, בהכירו גם את העיר אלעד כאשר נכדו שיתף אותו בדברים שעמדו על הפרק. וגם בהכירו את הדברים שעל הפרק בקהילתי בירושלים ברמות.
אמרתי לרבנו: 'נפשי בשאלתי! בשתיים: א. האם בכלל לקחת עוד משרה כאשר די לי בטרדות מירושלים שאין רצוני לעזוב אותה, כאשר בדמים מרובים, תרתי משמע – נבנתה, ומה לי ולשמחה זאת לקחת עוד משרה. ב. וגם א"כ האם כדאי בעבורי להתעסק עם העיר אלעד על שלל מעלותיה וחסרונותיה? ברגע הראשון השיבני: 'הרי אתה הוא זה שתהנה או ח"ו להיפך, לכן הדבר נתון להחלטתך האישית אם כן לקבל את המשרה אם לאו'. אך התעקשתי ולבשתי עוז, ובעזות דקדושה אמרתי: 'באתי לשאול ולא לקבל ברכה, ואת אשר הרבי יורני את זה אעשה לטוב ולמוטב, ומבקש אני שהרבי יחליט בשבילי'.
שתק רבנו לרגע, עצם את עיניו ואמר: "אלעד היא עיר צעירה עם תושבים צעירים, עיר צעירה עם צעירים יש לה מעלות ויש לה חסרונות. צריך שהמעלות יגברו. והוסיף: 'לכן קחו את המשרה לשנה שנתיים על תנאי, והיה אם ימצא חן בעיניכם לאחר שנתיים תסכימו לקחת את הרבנות באופן קבוע". וברכני בברכת לוי משרת כהן בכל ברכות הכתובות בתוה"ק. מילים אלו: "א יונגע שטאט האט מעלות און חסרונות", מלווה אותי על כל צעד ושעל, ואני רואה זאת על כל צעד ושעל עד כמה דבריו כאורים ותומים.
(מתוך רב רבנן בעריכת הרב יעקב הייזלר)