אברך ירושלמי בשם אברמ'ל, זמן קצר אחרי חתונתו החלו להתגלה ויכוחים חריפים בינו ובין אשתו. המשבר שפקד את ביתו באחד הימים היה הקש ששבר את גב הגמל, והוא החליט לנסוע לטבריה לבקש ברכה לשלום בית. כמעט יום שלם נמשכה הנסיעה וכשירד מהאוטובוס היכה בפניו אויר מהביל. בקפיצות ודילוגים מהירים רץ חפוז לבית כנסת סמוך טרם תשקע החמה.
אחר תפילת ערבית התעניין היכן יוכל להניח ראשו בלילה. מתפללי בית הכנסת, אנשים פשוטים, המליצו על אכסניה מקומית זולה. בבוקר חיפש ומצא את בית המדרש הישן, בו מתפללים חשובי העיר, חסידים ואנשי מעשה. בעיניים כלות צפה בתפילתם של בני עליה, כולם מקשה אחת של דביקות סוד שיח עם בוראם. לאחר התפילה ניגשו אליו כל המתפללים, לחצו את ידיו בחום, 'שלום עליכם, ר' יהודי'.
איש בעל צורה ופנים קורנות התקרב. 'מאין אתם'? 'מירושלים', השיב קצרות. 'ובאתם לרחוץ בחמי טבריה? או שמא קרובי משפחה לכם כאן?" – בחן הגה"צ ר' משה קלירס רבה של טבריה, בדאגה את פניו העצובות של בן שיחו, מעיניו הטובות והחכמות השתקף אוקיינוס של רחמים. בשבריר שניה הבין מה מעיק על האברך הצעיר, אלא שלא הראה כל סימן שיעיד על כך. אברמ'ל הבליע כמה מילים לא נהירות. 'בוא להתארח אצלי' הזמינו הרב בתנועה רחבה. 'כל מחסורך עלי'. 'חלילה', נבהל אברמ'ל, 'אני הקטן אטריח את רבה של טבריה? אלא שרבי משה לא הניח לו. 'מדוע צריך אברך בן-ישיבה לשלם עבור מלון, בשעה שיכול הוא לחסוך את הפרוטה שאינה מצויה בכיסו?' חזר והפציר שוב ושוב, והאורח נעתר לתחנוניו. מיד נטל חפציו מן האכסניה, שילם עבור לינת לילה אחד, ועקר לבית רבי משה.
בשעת לילה מאוחרת חזר אברמ'ל מבית המדרש. התמתח על המיטה הנוחה ועצם את עיניו, קורותיו של יום שבו וחלפו בזיכרונו שוב ושוב. החל מתפילת שחרית המתוקה, בצוותה חדא עם האריות שבחבורה. אותה קבוצת חסידים מסולאה שדבר אין לה עם העולם הזה והבליו. רבי מנדל המתעמק בשיחו עם בוראו בסילודין, עד שהעורקים על מצחו מתנפחים כחבלים עבותים. רבי מוטל שליבו ובשרו מרננים לא-ל חי בדביקות יוקדת. מימיו לא ראה תפילה כזו. רבי אהרן יוסף, חד מבני עליה, אפילו אבן שבקיר נמסה מקול תפילתו הזכה… ביקש אברמ'ל לשקוע בשינה עריבה אחר יום ארוך ומתיש, יום שכולו תורה בבית המדרש, והשינה ממנו והלאה.
מהחדר הפנימי שמע פיזום חרישי. הרב ישב ולמד בגמרא גדולה. אברמ'ל נכבש כולו במתיקותה של הנעימה. 'הכיצד', התפעל, 'אין הרב עייף אחרי יום מייגע של לימוד והרבצת תורה לפני תלמידי הישיבה 'אור-תורה', ועסקי הרבנות המסועפים'. מחשבותיו הלכו ונטשטשו, שמורות עיניו נעצמו. וכשהתעורר והתכונן לתפילה, המתין למארחו להתלוות אליו לתפילה. מן המטבח שמע את שקשוק המיחם. מישהו, דומה, עסוק שם בהכנת תבשיל. ניחוח ערב של קפה חם וטרי התפשט בכל הבית, כעבור רגע שמע את דשדוש נעלי הלבד של הרב, הלה פסע אל חדר השינה ובידיו ספל קפה רותח, אדים מיתמרים מעליו, ברך את הרבנית ברכת בוקר טוב והניח לפניה את ספל הקפה.
עווית של תמהון חלפה לרגע קט על פניו של אברמ'ל למראה התופעה חסרת הפשר, אחר הסיח דעתו מכל הענין. בלילה הבא לא נשמע קולו המפזם של הרב. 'אהה, גם הרב אינו אלא בשר ודם, העייפות הכריעה אותו…' אוושה קלה שנשמעה פתאום הקפיצה אותו, ברגליים יחפות פסע חרישית והציץ אל חדר הספרים. מנורת נפט ישנה נגהה באור אדמדם קלוש על פני הרב. הוא ישב וכתב בקולמוס בשקידה בגיליונות גדולים, ציפורן המתכת חרקה במרוצתה בין השיטין. מדי פעם הטביל אותה בקסת דיו שהיתה מונחת לפניו. לפתע עצר הרב, מצחו הגבוה נחרש תלמים רחבים, אחר קם ושלף ספר ישן מן המדף, עיין בו קצרות ושב וכתב. 'הרב עונה תשובות הלכתיות לשואלים, ואני חשבתי ששכב לישון', גיחך אברמ'ל.
בהשכמת הבוקר חזר ונשנה כל המחזה מאתמול. ספל הקפה המהביל הוגש שוב למיטתה של הרבנית, בסבר פנים קורנות ו'בוקר טוב' לבבי. 'אוי לי' היכה אותו לבבו של אברמ'ל, צער עמוק חילחל בו. 'הרבנית חולה, ואני מכביד את עצמי על הרב, ועליו לשמש שניים'!
אחר התפילה נחפז לבית הרב, ארז חיש את חפציו והלך להיפרד ממארחו. 'מדוע אתה בורח כה מהר?' התפלא רבי משה, 'כלום לא ערבה לך שהותך בביתי?'. 'עדיף לי לשוב לאכסניה הדלה, ובלבד שלא אטריח את הרב', הצטדק, ורבי משה אינו מבין, מה הרעש… 'נוכחתי לראות שהרבנית חולה', הסביר אברמ'ל בפנים סמוקות. 'מה אתה שח?' נתן בו הרב את שתי עיניו המאירות, 'הרבנית נמצאת בקו הבריאות תהילה להשם'. 'אבל במו עיני ראיתי איך הרב משרת את הרבנית, ומביא לה את הקפה לחדרה יום יום!' אברמ'ל שתק שתיקה שכולה פליאה.
'מובא בשם האריז"ל', פתח הרב ואמר, חיוך דק תולה בזוית פיו, 'כי כל יהודי צריך לקבל עליו בכל בוקר לפני התפילה מצות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך', ואיך מקיימים מצוה זו? רק בלב?… צריכים לעשות משהו 'למעשה'! ומה לי לחפש במרחק בזמן שאוכל לקיים את המצוה בביתי אני?! אתה מבין? אינני 'משרת' את הרבנית, אני פשוט מכבד אותה, זה כל ההבדל!…
התמימות והפשטות בה נאמרו הדברים, קדחו עמוק בנשמתו. רבה הגדול של טבריה, נושא את ספל הקפה בכל בוקר אל רעייתו, האם נפגם כבודו בכהוא-זה? ברק של הבנה הציף את ירכתי מוחו באור חדש. 'מה לי פה ומי לי פה. מה לי מחפש במרחק כשאפשר לקיים מצות 'ואהבת לרעך כמוך' בביתי אני?!
החבילה שנקשרה, לא נפתחה. אברמ'ל החליט לחזור מיד לירושלים, לתקן את ביתו ממסד עד טפחות, עד כמה שהדבר תלוי בו. דמעות התגלגלו במורד לחייו כשנפרד לשלום ממארחו הגדול, האיש שהאיר את עיניו ולימדו פרק מוסר מאלף ששינה את חייו.
(מתוך עלון 'אור חזקיה')