"אם בחוקותי תלכו"
שיחה ממושכת ומרוממת עם גדולי ומומחי הרפואה בארץ הקודש, מעולם לא הייתה דבר קל – לא רק בגלל שהם טרודים בדרך כלל בסדר יומם בהצלת חיים פשוטו כמשמעו, ואין להם פנאי לאתגרים מעין אלו, אלא גם משום שהם אינם אוהבים לשמש בקדמת הבמה ולספר על עצמם ועל מה שחוו בטיפוליהם לצד גדולי ישראל שבהם טיפלו במשך שנות כהונתם הרמות.
אך כשפנינו לפרופ' אברהם וינברג הי"ו, ששימש כרופאו האישי של רשכבה"ג מרן הגראי"ל שטינמן זצוק"ל מזה כשני עשורים, ואף זכה לטפל בעוד מגדולי הדור, ולריעו פרופ' אליהו סורקין הי"ו, שזכה אף הוא לטפל במרן זצוק"ל בתקופתו האחרונה ובעוד כמה מגדולי ישראל, ולצידם הד"ר הרב מנחם ברייר הי"ו האמון על קבלת אותם גדולים שבאו להתאשפז בבית הרפואה 'מעייני הישועה', וביקשו לשמוע האם הטיפול בגדולי ישראל במחלתם הותיר בהם חותם מסוים שניתן לשתף בו את כלל הציבור כדי לחזקו, התשובה היתה חד משמעית – 'ישנו גוף וישנה נשמה, אצל גדולי ישראל הדברים נראים בחוש לעין בשר', ולכן הם ניאותו לשתף אותנו בעובדות ומקרים מהמציאות המוכיחה זאת.
פרופ' סורקין, האם יצא לכם לטפל בגדולי ישראל בכל שנות עיסוקכם המיוחד במקצוע הרפואה?
"בהחלט, זכיתי לטפל רבות בגדולי ישראל, כך היה עם מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל כשכיהנתי בתפקיד רפואי בכיר בביה"ח 'איכילוב', וכן אצל מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל בביה"ח 'שערי צדק', ואצל מרן הגר"ש וואזנר ועוד בבית הרפואה 'מעייני הישועה', וניתן לומר ברורות שאצל גדולי ישראל אני מתפעל תמיד שלמרות העובדה שמבחינה גופנית ורפואית מצבם אינו מזהיר כלל, כוחות הנפש המנתבים את אורחותיהם מצליחים להפתיע את כולנו גם במדדי הרפואה.
אני זוכר אצל מרן הגראמ"מ שך, שבערוב ימיו מבחינה גופנית הוא היה חלש מאד, אבל היה אז עם כוח נפשי עצום שאין לתאר, והיו ימים שהוא לא היה כל כך בהכרה והיה אף תחת הרדמה, ומחמת כך היה קשה לדבר אתו, ורק מקורבו הרב יחזקאל אסחייק שליט"א הצליח לשוחח עמו מעט, והוא הבין את כוונותיו ואמירותיו, וראינו בחוש איך הנשמה המפעמת בקרבו מצליחה לגבור על ייסורי הגוף, ואף לחלץ אותו לא אחת ממקרים סבוכים של קשיי הגוף".
"לאחר שמרן זצוק"ל השתחרר מבית החולים, הייתי אצלו כמה פעמים בביתו, ואני זוכר באחד הפעמים לאחר שעבר ניתוחון, התפעלתי מחוזקו, כמה הצליח לדבר בקולו מה שמהווה דבר נדיר בעולם הרפואה במצב שכזה, ואף שלא אחת היו אלו דיבורים שהתקשיתי להבינם, כי לא הצלחתי הרבה לשמוע, אבל ראו בחוש איך הנשמה היא המובילה את מהלכי הגוף בעיתות שכאלו ומפתיעה את כולנו.
מה עוד זכור לכם ממפגשים עם גדולי ישראל במחלתם?
"אכן, אצל מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל כשהגיע במצב קשה ליחידת טיפול נמרץ לב, ואח"כ בכללי ב'שערי צדק', ביקשו ממני לבוא לתמוך ברפואתו. גופו היה רזה מאד, והיה מורדם ומונשם והייתה אי ספיקה כלייתית קשה, והייתה שאלה אם לעשות דיאליזה רגילה או מיוחדת שהיא עדינה יותר ומתאימה יותר למצבו, אך באופן הרגיל היה ברור שזה יוריד את לחץ הדם מבחינה משמעותית ומהווה הרבה סכנה, לכן העדפתי לעשות את הדיאליזה העדינה, אך הרופאים במקום התעקשו, שיש להם ניסיון עמו במיוחד שגם כשעשו לו הדרך השנייה, לא הוריד לו הדבר את מד לחץ הדם אפילו במשהו, והם רצו לעשות רגילה. אני בהכירי את כל ממדי הרפואה ממש חרדתי לגורלו, ולא נתתי להם לעשות זאת ביודעי כי הדבר יביא חלילה שיפול לחץ הדם במצב שכזה, אך נוכח התעקשותם והכרת הרב לא יכולתי להתנגד, והם אכן חיברו את הרב לטיפול דיאליזה רגיל, ולא הייתה תזוזה של אחוז אחד כשחיברוהו לדיאליזה הרגילה, ואני אומר לכם ברורות שזה לא היה הגיוני מבחינה רפואית ממש בשום פרמטר רפואי בכל מקום בעולם, אך הם אמרו לי בשוויון לב שהם רגילים לכך, כי אצל מרן הגרי"ש מוליכין את המדדים משמים ולא דרך כללי הרפואה.
אני ביצעתי מעקב קרוב אחר מצבו של מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטינמן זצוק"ל במשך שנה שלימה. ההיכרות שלי אתו היא ארוכת טווח, הרב לא מדבר הרבה, אבל כשהוא מדבר, זוהי בדיוק הנקודה! הייתי עד למקרים שבהם הוא לא דיבר כלום, עד שפתאום בדיוק בנקודה שצריך – הוא אמר משפט חד וקולע למעמקי העניין שהפליא את כולנו, גם כשהוא לא מדבר אפשר להבין אותו, ואצלו השתיקה היא מלאת משמעות. אך בכל פעם כשנוכחתי שראש הישיבה עונה, ומדבר, ואפשר להבין אותו, וראיתי שהוא ער למה שקורה הבנתי שאנו במצב טוב, ובעיקר כשהוא עוד התפלל, זה כשלעצמו היה דבר גדול לו ולכולנו".
"אצל מרן הגר"ש וואזנר היה הדבר מדהים, לפני שהוא בא ליחידה ראיתיו במחלקה הפנימית, ולפתע בא אלי הרופא שאמר לי בלחץ נורא כי הוא נמצא עתה במצוקה נשימתית קשה והוא אינו יודע מה לעשות עמו. רצתי לחדרי, ראיתי בתיקו שהוא סובל מדלקת ראות קשה, ואחרי שהסתכלתי בתיק ולא ראיתי סימנים קשים למצוקה נשימתית לפי המדדים הרפואיים, התחלתי לבדוק אותו וראיתי כי הוא נושם במהירות ממש, והיה חשש למצוקה נשימתית בלתי מוסברת, ואז אני מבחין כיצד הוא בכוחותיו החלושים מתאמץ להתפלל תפילת מנחה תוך כדי הדלקת ראות, ובעוד בני עשרים במצבו כמעט מורדמים ומונשמים, הוא התעקש להתפלל תפילת מנחה, וזו היתה הסיבה לקושי בנשימותיו. היה זה מחזה נדיר לראותו מתפלל מנחה תוך כדי מצבו, ולמרות הקושי בנשימותיו המשיך להתפלל, וכשסיים תפילתו הכל חזר למצבו".
עם השנים כשהדברים הומחשו שוב ושוב, חשבתם על ההסבר לכך?
"אינני מתיימר להביע דעות בנסתרות, אבל מאז התוודעתי בחסדי שמים לעולם היהדות. ישנו בחסידות דבר הנקרא גילוי של בורא העולם בגוף האדם, וניתן להבחין במידת הדין, אך 'אלוקים' הינו בגימטריה טבע, כי דרכו מתקיימות חוקי העוה"ז. כל אדם חי לפי החוקים הללו, וזה מביא לכך שהאדם מרגיש את הגוף והוא מרגיש אותו, והגופים הללו חיים בגלל גילוי של הבורא. רואים זאת בחוש, כי בדרך כלל אדם בגיל מסוים ובמחלה מסוימת אינו שורד את מצבו, לעומת מה שאנו רואים במוחשיות אצל גדולי ישראל באותם מצבים שהם שורדים זאת. ראיתי צעירים במצבם שנוכח התפתחות התפתחות הגוף היו מתמוטטים ממש. ולעומתם גדולי ישראל ממשיכים לחיות לאחר מאורעות לא קלים כאילו לא אירע להם דבר. זה מכנה משותף שנוכחתי בו אצל כל הגדולים בהם טיפלנו, שהיה בהם מעט מן הגוף והרבה רוחניות. וישנה שליטה מוחלטת של הנפש הגבוהה שלהם על הגוף הכחוש והפשוט, וכמו שיש מחשב שיכול לבדוק כל דבר בקרבו, ואם יש איבר שאינו פועל באדם הוא משתק פעליו מיד, אפילו שלא רואים הסיבה לכך, אצלם זה פחות בולט כי יש להם שליטה רוחנית שנותנת שליטה על הגוף".
"אגלה לכם את תחושותיי, אני בעבר עבדתי שנים רבות בצרפת, מדינה שרוב התושבים בה אינם יהודים ואצלם נוכחתי כי הגוף הוא דבר טכני לחלוטין של אברים סדורים בפליאה מיוחדת, אבל כשל אחד לעתים מכריע את הגוף כולו, ורק לנו הרופאים יש דרכים לנסות לעזור להם. כך נוכחתי בכלל שנות עבודתי בצרפת במשך שנים רבות כרופא מול חולה. אך כשהגעתי לארץ הקודש שבה רובם יהודים, לפתע ראיתי שאין כל קשר למה שנוכחתי בעבודתי עד עתה. לפתע הבחנתי בבירור שיש שילוב בין העניין הרוחני לגוף הגשמי, והביטוי של מצוקה רוחנית לא אחת מביא למחלה של החולה במובן הגשמי, ואוכיח זאת שאני כחסיד, מאז ומתמיד מדבר עם החולים או משפחותיהם על הקורה עמהם, ולא אחת אני מבקש מהם כטובה עבורי שיבדקו מזוזות או תפילין בבתיהם, ופעמים רבות מאד כשהיתה פגיעה במזוזות או בתפילין, נוכחתי שיש קשר לבעיות שנתגלו בגופם, ופעמים רבות כשהם תיקנו זאת, הדבר השפיע הרבה על מצבם הגופני, והדבר היה בעיניי לפלא".
היה לי מקרה נוסף של שני אחים שחלו בדלקת ראות קשה. ביקשתי לבדוק את המזוזות ואחד מהם הסכים לעשות כן, ותיקן דבר מה, ואינו שינויים משמעותיים במצבו, כשבמקביל אחיו שהיה בבית רפואה אחר במצב דומה לשלו, ולא בדק זאת, לא השתפר מצבו".
איך רופאים חיים עם מציאות שהרוחניות יש לה מקום בעולם הרפואה?
"אספר לכם דוגמא אחת שתעיד על הכלל כולו, שלא התרחשה כאן ב'מעייני הישועה' שרוב אנשי הרפואה הינם דתיים ושומרי מסורת, אלא בביה"ח 'איכילוב' שאינו דתי. עשיתי פעולה כירורגית מורכבת של תיאום קנה, הדורש להכניס קנה נשימה לחולה, וכל פעם שעשיתי זאת, נשאתי תפילה חרישית לבורא העולם שיצליח דרכי. באיזשהו שלב התחלתי ללמד רופאים צעירים לעשות זאת כמוני, ואחד מהם שראה אותי כיצד אני עושה זאת והוא אינו מכיר כלל משהו מעולם היהדות, והחל שואל אותי – 'מה אתה אומר לפני שאתה עושה את הפעולה?' ואמרתי לו את תפילתי, והוא שמע והתקשה להבין, אך קיבל.
לאחר זמן מה הוא צבר נסיון בכך, והצעתי לו לעשות התיאום קנה כשאני ניצב לצידו במחלקה. אמרתי לו שאם תתעורר לו בעיה אני אסייע בעדו. אחרי שלושת רבעי שעה הוא יוצא עם חיוך על הפנים ואומר – 'הצלחתי לעשות זאת', וניכרה היטב השמחה על פניו. ואמרתי לו שכמנהג החסידים אולי נשתה 'לחיים' בחדר הצוות הרפואי, ואכן עשינו זאת. ובאה אלי אחות שהייתה לצידו ואמרה שאינה מבינה מה הוא אמר לפני שהחל בפעולתו, איזו תפילה חרישית. היא שאלה אותי אם זהו חלק מהפעולה. אמרתי לה שאני אומר זאת בכל פעם שאני מבצע זאת. זהו גילוי אמונה שחילחל אצלו חזק, וכך אצל רופאים רבים אחרים.
ב"ה אצל עם ישראל רואים היטב את שילוב הרוחניות והגשמיות, רואים שזו שליטה מוחלטת של הנשמה אצל הגוף, ואצל גדולי ישראל הדבר מתבטא בצורה מוחשית הרבה יותר. לעתים אני אומר רק לא להפריע להשגחה העליונה לבצע זאת".
"אם ניקח דוגמא רק לאחרונה כשמרן הגראי"ל שטינמן זצוק"ל אושפז בעקבות הדלקת ריאות שבעקבותיה היה שרוי במצב כלייתי קשה, ותוך שלושה ימים יצא מכך לגמרי, וזה לא היה על פי דרכי הטבע. כך אירע עם יבלחט"א מרן הגאון רבי ניסים קרליץ שליט"א, שהכליות לא עבדו כמעט, ובגילו כשאירעה דלקת ריאות לא חשבנו כלל שיחזור לתפקד והיינו בטוחים שיצטרכו מעתה טיפולי דיאליזה שאינם קלים לאדם במעמדו ובגילו, ולפתע בחסדי שמים תוך ארבעה ימים חזר לתפקוד מלא שהכל חזר למצבו ממש".
מה אכן אומרים על כך רופאים אחרים שאינם מגיעים מעולם יהודי כמוכם?
אני חייב להראות לכם סרטון הנקרא 'כוח 17' שבו רופאה צעירה שאינה שומרת תורה ומצוות כלל, אומרת בעצמה נוכח מה שהיא רואה דבר יום ביומו: 'אינני מבינה איך חולים באותו גיל ובאותה מחלה ובאותו טיפול, זה יוצא לחיים וזה אינו שורד כלל כשהנתונים ממש דומים', והיא אומרת בתמימות קבועה שמסבירה הכל: 'כנראה שיש מישהו אחר שמנהיג את העולם…'
המציאות של הרפואה כיום מראה בבירור שיש מנהיג לעולם, ויש מפקד להכל, ואנו רואים זאת בחוש דבר יום ביומו".
את פרופ' אברהם וינברגר הי"ו בחר ד"ר מנחם רייר שליט"א, האחראי בין היתר על האתיקה וההלכה בבית החולים, להציג בפנינו..
האם אבן החוסן הנפשי של החולה מסייע אף בריפויו? – שאלנו את פרופ' וינברגר.
"יש בזה אלמנט חשוב, העניין הפסיכולוגי הוא אומנות, צריך לדעת גם איך לספר לחולה, מה לספר, איך לדבר עם המשפחה, ומה היחסים עמהם, כי זה עושה הרבה מאד, ולא תמיד לרופאים במקומות אחרים שעמוסים בעבודה יש את הזמן לתת לזה את הדגש הראוי".
ביקשנו ממנו לשוב מעט לאחור, כשמרן ראש הישיבה שכב חולה בקרבתו – כיצד אתם מתמודדים עם מצב כזה של חולה כמו ראש הישיבה או גדולי ישראל אחרים שהתאשפזו כאן במשך השנים, האם הטיפול המסור באותו גדול לא מפר את שלוות החולים האחרים, והאם ההשקעה באותו חולה לא פוגעת בתשומת הלב הנפשית והמקצועית הנדרשת עבור חולים אחרים?
לגבי אדם גדול שמגיע לכאן, אנו משתדלים שזה לא יפגע בחולים אחרים ולא ישבש את הרוטינה של העבודה הרגילה. החדר הפרטי שאנחנו נותנים להם זה משום שאנחנו רוצים לשמור על פרטיות החולים האחרים במחלקה. מטבע הדברים ישנה התעניינות וסקרנות במצבם, מי שוכב ואיפה, אז כדי שלא תיווצר מהומה, אנו מקצים חדר נפרד, וכך הפעילות של המחלקה ממשיכה כרגיל. ראש הישבה לא היה מאושפז בחדר פרטי ממש, מאחר והוא זקוק לטיפול נמרץ. אני כמובן מדבר על מקרים שבהם החולה מגיע ואינו זקוק לטיפול נמרץ אלא טיפול מסוים, כמו למשל אנטיביוטיקה, אז אנחנו היינו מעדיפים שיהיה בחדר נפרד, וזה יתרון עבור החולים. בדרך כלל גם מציבים שומר, כמו שהיה אצל מרן ראש הישיבה, שמי שיבוא לא יוכל להיכנס, אחרת זה יכול באמת להפריע לראש הישיבה ושאר החולים.
זכיתי לטפל גם במרן הגר"ש וואזנר ובהגאון הגדול רבי חיים גריינימן זכר צדיקים לברכה, ולהבדיל בין חיים לחיים גם במרנן רבי נסים קרליץ ורבי חיים קניבסקי שיבדלו לחיים ארוכים. גדולי ישראל שגרו או גרים בני ברק העדיפו לבוא לכאן".
מה שראינו, ורואים, אצל מרן שר התורה רבי חיים ולהבדיל בין חיים לחיים הגר"ש וואזנר זצוק"ל, ראינו גם אצל מרן ראש הישיבה, שמה שמעניין אותם זוהי התורה, מעניין אותם רש"י וזהו, שום דבר אחר לא. החיים הגשמיים לא מקבלים משמעות אמתית, ולכן אין לגוף שליטה. הוא זז לפי פקודה של המוח, ואצל הצדיקים הללו המוח זה הנפש. אצל חולה רגיל כשרואים לחץ דם יורד או עולה, אתה מבין את זה במונחים של רפואה, אבל אצל הצדיקים הללו אתה לא מבין, אתה עוקב, וגם עוזר מעט, אבל העניין הכי חשוב בטיפול אצל הצדיקים זה לא לקלקל את מה שהמוח שלו עושה לבד בעליית המדדים בהתאם לתכונות הנפש והרוח, זו הנקודה.
ברוב הזמן מרן זצוק"ל היה בהכרה, הוא הגיב לשאלות שאני שאלתי אותו. הוא היה חולה שחייב להיות בטיפול נמרץ. כל כולו הייתה תקווה כפי שכל העת אנחנו קיווינו שיחלים יותר ויוכל לשוב ללמוד תורה כשאיפתו כל ימיו.
במקביל להיותי מנהל המחלקה שימשתי בתפקיד רופאו האישי, ברגע שהתעוררה בעיה רפואית הייתי זמין עבורו עשרים וארבע שעות. חלק מהתפקיד זה לעקוב אחר אורח החיים שלו, אם זו תשונה או עניינים אחרים. מטבע הדברים הרב פחות הקפיד למשל על דברים שאני דרשתי זאת, וכששמע זאת ממני הוא נענה לבקשה כשהבין שזה נצרך וחיוני.
בכלל, בטיפול באדם גדול, זה מאד תלוי באיזה גדול אתה מטפל. לכל אחד ישנה גישה אחרת. יש כאלו שיש להם חוש הומור, למשל מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטינמן, כשהיה במיטבו היה לו חוש הומור בלתי רגיל, וזה כבר שובר את הקרח, במיוחד בהתחלה. הרי בכל זאת מדובר בגדול עצום בתורה ויש בתחילה מתח מסוים. אבל אחרי הפעם השלישית כבר נוצרה קרבה מסוימת, ביחוד עם מדובר בגדול שכזה. לא תמיד נכנסתי עמו לפרטים של מצבו הרפואי במדויק, זה לא בריא לחולה לשמוע מה בדיוק מצב הלחץ דם וכדומה. אבל הוא מעצמו יכל לשאול אותי פתאום שאלות, לפעמים אפילו בדברי תורה, ותמיד התפעלתי שזה מעניין אותו יותר מכל".
כשמטפלים באדם כה גדול לא רועדות הידיים?
"אני לא שם לב לכך. אי אפשר לספר לאנשים פרטיים את תהליך ההתרחשות, אבל זה נעשה בקביעות, הרי הציבור לא כל כך מודע למשעות של כל נתון רפואי, ואם אפרט כיצד מטפלים גם במעמדו, הדברים עלולים להתגלגל בצורה לא נכונה, לכן משתדלים לספר רק באופן כללי ולא יותר. אבל הטיפול הינו ראוי ומקצועי ככל האדם.
זכיתי כאמור, לטפל במרנן הגראי"ל שטינמן, הגר"ש וואזנר, ויבלחט"א הגר"נ קרליץ, והגר"ח קנייבסקי שליט"א. כל אישיות היא בפני עצמה, והגישה של הרופא היא שונה מאחד לרעהו, גם היחסים שמתפתחים בין הרופא לרב שונים מאחד לאחד, בכל אחד לפי אישיותו, והתגובות בהכרח גם שונות למצב במידה והרב נמצא במצב של חולי, והן אישיות יותר, וקשה לומר שיש מכנה משותף לרבים, ולומר שאחד דומה לחברו.
אבל ככלל ניתן לומר התגובה לאבחנה ולטיפול והקבלה של הגדולים למאמצי הרפואה שלנו, היא יותר נוחה מאשר האדם הרגיל, שהם מקבלים את מה שהרופא אומר בפשטות ובנינוחות ורוגע, לעתים הם מבקשים לברר ושואלים הרבה, אבל בסופו של דבר לאחר שמתקבלת ההכרעה הם מקבלים זאת כמצווה ממש.
הגישה שלי במקרים שהיו בעיות סבוכות, שתמיד הצעתי להתייעץ עם אנשים מומחים נוספים בשטח זה או אחר של הרפואה, ויחד לקבל את ההחלטה ולהתוות את הטיפול, והם הסכימו עמי לדרך הזאת, וניתן לומר שלכל אורך הדרך אצל כולם זה היה כך, ומבחינה זו היה נוח לטפל בהם, והיה מרגש לראות את כוחם הרוחני מסייע רבות לגופם ולהתאושש".
איזה מקרה מיוחד זכור לכם מהטיפול במרן הגראי"ל זצוק"ל?
"תמיד היה לבבי וחביב ומתעניין בכל דבר, ואף שואל שאלות אישיות תוך כדי חוש ההומור המיוחד שבכל פעם הכניס לשיחה, לעתים היה שואל אותי היכן אני מתגורר, וכשעניתי לו, היה מתעניין שוב בבת שחוק – למה דווקא כאן ולא שם שיותר נוח המקום מבחינה דתית, והיה מתעניין איך אני מסתדר בכל זאת עם הסביבה ועוד.
אבל אוכל לומר שבכל טיפולי בו ראיתי בחוש מהו 'נס רפואי מהלך', כי אין לכך הסבר מדעי רפואי, וזה הרבה בזכות כוחות שמים והתפילה, כיון שהצד הרפואי אין לנו הסבר לימי חייו במיוחד בשנים האחרונות כשהיה במצב מאד קשה, ויצא מכך לגמרי כנגד כל הסכויים, וחזר לביתו לא פעם אחת אלא מספר פעמים והפתיע בכך את כולנו".
מה עוד היה מיוחד אצל גדולי ישראל?
מרן הגר"ש וואזנר, בדול היה אדם בריא, והתפעלנו תמיד כיצד הייתה לו גישה מכבדת, והוא הראה כמה הרופא חשוב בעיניו. כשהיה צריך בשנים האחרונות לנסוע פעם בשנה לחו"ל למנוחתו, והיה צריך להחליט לפני הנסיעה אם הוא כשיר לנסיעה ולטוס ובאילו תנאים, נקראתי כמה פעמים לעשות זאת. ובכל פעם כשהגעתי, הוא קיבל אותי בכזו ארשת פנים, שמח על חוות דעתי, והעריך בפניי בכבוד ממש. זה גם היה אופייני למרן הגראי"ל שטינמן זצוק"ל".
מה תוכלו לספר על האמונה בהליך הרפואה?
"נעשו אפילו מחקרים בנושא הזה, והמסקנה היא ברורה כיום לכל, שיש לאמונה כוח עצום בתהליך הריפוי. אדם מאמין, סיכוייו להבריא הינם יותר טובים מאדם שאינו מאמין, וזה מתבטא בקבלת הטיפול, ואפילו אם מדובר בטיפולים מסובכים ולא נעימים. הם ניגשים לכך אחרת, ומקבלים אותם כמצווה ורצון אמיתי לחיות. מלבד זאת כוח החיים שפועם בהם מסייע לריפוי ללא ספק.
אני יכול להעיד, שגם רופא שאינו שומר תורה ומצוות שבא לסיטואציה הזאת, הוא מתחיל להבין שיש משהו פנימי שפועל לא מעט בכך, ויש רצון פנימי לעבור לצד של המאמינים גם אם אינו מצליח לעשות זאת בפועל מסיבותיו שלו".
(הרב ר. וילמן מוסף יתד נאמן פסח תשע"ט)