הרב צבי וינברג
"וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם" (בראשית מ"ד, ג')
בזוהר (ח"א קצג.) מקשה שכיון שהם הלכו מדוע התורה צריכה לכתוב שגם חמוריהם הלכו, ועי"ש מש"כ.
וכתב בספר קהלת יצחק לבאר הדבר בשם רבי אליעזר יצחק זצ"ל חתנו של הגר"ח מוולאזין זצ"ל, ע"פ הגמ' בתענית (כד.) שלרבי יוסי דמן יוקרת היה חמור שעומד להשכרה לעבודה, ובכל סוף יום עבודה היו שמים עליו את התשלום והיה חוזר לבית אדוניו, ואם היו נותנים לו יותר או פחות לא היה בא, יום אחד שכחו עליו זוג סנדלים ולא זז ממקומו עד שנטלו זאת ממנו והמשיך ללכת.
והנה ליוסף היתה תכנית לצער את אחיו ע"י הטמנת הגביע וכו', רק שלא ידע אם מהשמים יסכימו איתו, ולכן שם את הגביע על החמור באמתחת בנימין, ובדק אם מהשמים יתנו לחמור ללכת עם חפץ גנוב (וודאי שבשבטי י-ה היה נוהג דבר זה), וכשראה שהחמור הולך, מיד "אמר לאשר על ביתו קום רדוף אחרי האנשים והשגתם ואמרת אלהם למה שלמתם רעה תחת טובה", וליכא מידי דלא רמיז באורייתא. (ועיין אגרא דכלה קסה: שמיישב בדרך אחרת באופן נפלא).
(קב ונקי)