נאמר בפסוק וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן, וּמֹשֶׁה, כותב רש"י: ואינו מזכיר אלא בני אהרן, ונקראו תולדות משה לפי שלמדן תורה, מלמד ש'כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו'.
רק מלמדים החשים שליחות בתפקידם, אכן ימסרו את נפשם לתלמידיהם, ובכך ייחשבו כאילו ילדום. ובמידה הפוכה גם כן, רק החשים כלפי תלמידיהם כאילו הם בניהם, אכן ימסרו נפשם עליהם בכל לבם ומאודם.
סיפורים רבים סופרו על מסירות נפשו של הגה"צ ר' יעקב גלינסקי זצ"ל בהקמת ישיבת חדרה להצלת ילדי העולים בתקופה שאחר קום המדינה, הנה לפניכם שניים מהם המעידים על פקחותו ואומץ לבו של ר' יעקב, ועל הסייעתא דשמיא שלוותה אותו בהצלת תלמידיו – כאילו ילדם.
באחד הימים נראו לפתע בפתח היכל הישיבה, שלושה ילדים תימנים, חינניים היו הילדים ובתמימות אופיינית שאלו: האם כבר התפללו כאן מנחה? מראה פניהם סיפר לר' יעקב כי אינם שומרים תורה ומצוות בקביעות, וכרגיל ומנוסה במפגשים כאלו, שאלם: מי אתם? אנחנו מחניכי הקיבוץ השיבו הילדים, לקחו אותנו לטיול, וכשהגיע זמן מנחה חיפשנו בית כנסת להתפלל בו, החברים והמדריכים לעגו לנו ואמרו לנו שלא יניחו לנו להתפלל, אבל אנחנו ברחנו לכאן, ורצוננו להתפלל – לא נוותר.
כאבו של ר' יעקב על אחיו התעורר בו באחת, לבו בער בקרבו על השמד הרוחני שמעבירים את ילדי התימנים התועים, ואמר לילדים בלחישה: 'מציע אני לכם כי לא תתפללו כעת מנחה, הנה יש כאן חורשה גדולה לכו והתחבאו שם והשארו כאן בישיבה', הסכימו הילדים לרעיונו של הרב, הרי כאן יוכלו להמשיך בקיום המצוות ללא לעגם וצחוקם של חבריהם.
והנה נכנס המדריך ומחפש את הילדים, הראיתם כאן ילדים? שואל הוא את ר' יעקב, ילדים?? התפלא ר' יעקב, על איזה ילדים אתה מדבר? שאל בתמימות. "נכנסו לכאן לפני כמה דקות ילדים" ענה המדריך, לכאן נכנסו ילדים? המשיך ר' יעקב להתמם מי הם, הילדים שלך? 'לא', ענה המדריך הם אינם שלי. הם ילדי הקיבוץ, ואני המדריך שלהם, 'חניכים שלך נאבדו??' גער בו ר' יעקב 'איזה מדריך חסר אחריות אתה, אי אפשר לסמוך עליך, אני אתלונן עליך!
המדריך נבהל מצעקותיו של ר' יעקב, וברח מן המקום כל עוד נשמתו בו, וכך הצליחו הילדים לעזוב את הקיבוץ ולהדבק ברבם ובישיבתו ועלו והתרוממו במעלות התורה והיראה.
***
חמור זקן ותשוש נעצר ברביצה לפתע בפתח הישיבה, כשעליו רכובים שלושה ילדים ואמם לידם, מנסים בכל הכוח לנערו מרביצתו, אך ללא הועיל, הוא בשלו, לא זע ולא קם. התלמידים שראו את המקרה המשעשע ניסו את כוחם ונחלצו מיד לעזור לאם המסכנה להקים את החמור מרבצו, אך גם להם לא שת לבו והמשיך ברבצו.
המהומה רבתה, ואף ראש הישיבה הג"ר יעקב גלינסקי זצ"ל והג"ר אלחנן פרלמוטר זצ"ל יצאו לראות במה יכלו לעזור לאם הנבוכה, ובשיחתם עמה הבינו כי היא בדרכה לשלוח את ילדיה לקיבוץ, שם הבטיחו לה כי לא יחסר להם דבר מה, הם יקבלו אוכל וביגוד כאוות נפשם, וגם יזכו לחינוך טוב.
ראשי הישיבה ניסו לשכנעה כי גם בישיבה הם יקבלו את אותם תנאים, מזון, ביגוד וחינוך, "נדאג לכל צרכיהם" הבטיחו ראשי הישיבה. אך האם התעקשה, וטענה שבקיבוץ הבטיחו לה אף הכשרה מקצועית וממילא גם פרנסת הילדים בעתיד תהיה מובטחת.
בזמן השיחה בין ראשי הישיבה והאם, תלמידי הישיבה דיברו על לבם של הילדים ושכנעו אותם לבוא אל הישיבה, "כל כך כיף לנו כאן, כדאי לכם להישאר איתנו". הילדים אכן השתכנעו, ואמרו לאמם אנחנו נשארים כאן, האם ניסתה להניא אותם מתכניתם, אך ללא הועיל כל מאמציה עלו בתוהו, הם התעקשו להישאר בישיבה ולא ללכת לקיבוץ.
ירדו הילדים מהחמור, נפרדו מאמם ושמו פניהם לכיוון הישיבה, ואז החמור העקשן החליט להפסיק את עקשנותו, קם ממקומו, והאם חזרה איתו הביתה, משאירה בידיהם הנאמנות של רבני הישיבה את ילדיה, וברבות השנים הפכו ילדים אלו לרבנים.
אילו החמור לא היה מתעקש לרבוץ בפתח הישיבה……
שלום הרב ישראל. נהנתי לקרוא את מאמרך. זה עורר זיכרון נעים אצלי מתקופת הישיבה . חזק ואמץ