ועבדתם את ה' אלקיכם (שמות כג כה)
אחד ממנהלי הישיבות באמריקה, שהיה פיקח גדול, עמל תדיר לגייס תרומות ותקציבים לישיבה. היו לו כל מיני המצאות, אבל כבר נאמר ש"לא לחכמים לחם", מצבה הגשמי של הישיבה היה בכי רע. למרות כן לא פסק מלייצר במוחו רעיונות ותכניות כיצד להכניס הרבה כסף לישיבה.
יום אחד עלה בדעתו רעיון: להזמין את נשיא ארצות הברית לביקור בישיבה. צעד כזה גורם לפרסומת גדולה, וישיבה שיש לה פרסום רב מכניסה כסף רב לקופתה.
איך מביאים את הנשיא לישיבה?
הפעיל המנהל פרוטקציות, הביא כל מיני שתדלנים, טווה קשרים והניע מערכות. בסוף, אחרי כל ההשתדלות הגדולה הגיעה התשובה המשמחת – הנשיא קבל את ההזמנה והוא יגיע לישיבה.
שמחה וששון, צהלה ורינה – הנשיא יבוא לבקר בישיבה!
לפני שהנשיא מגיע, שולחים מבית הנשיאות נציגי ביקורת לבדוק האם המקום מתאים למדרך כף רגלו של כבוד הנשיא.
הגיעה המשלחת, בחנו את המקום בחינה מדוקדקת, ובסופה הודיעו להנהלה: "כנראה אינכם מעודכנים בנהלים. האם הנשיא יכול לבוא למקום כזה? צריך לצבוע כאן ולסייד שם, לתקן את הדלתות ולהבריק את החלונות, להרכיב נברשת יפה במרכז האולם… בקיצור, רשימה של דברים.
"אל דאגה", ענה המנהל, "נעשה כל מה שתאמרו לנו".
"טוב מאד", אמרו חברי המשלחת, "אולם עליך לדעת כי זה לא הסוף. אחרי שתסיימו לתקן את כל המופיע ברשימה, תבוא משלחת נוספת לבדוק האם הכל מושלם או שעדיין יש מה לשפר".
לאחר כחודש ימים הגיעה משלחת נוספת מבית הנשיא לראות אם הכל תקין. בדקו הכל בקפידה וראו כי אכן כל התיקונים בוצעו לשביעות רצונם.
"התקדמתם יפה", אמרו למנהל הישיבה, "אך יש עוד משהו לא תקין בחלון, וגם שכחנו דבר נוסף – מוכרחים להתקין וילונות. היעלה על הדעת שהאולם בו ינאם הנשיא יהיה ללא וילונות?!"
"בסדר גמור, נעשה הכל, נתקן את החלון ונתלה וילונות".
מנהל הישיבה נסע במיוחד למנהטן לרכוש עבור הישיבה וילונות יקרים שניתן להשיגם רק שם. שילם עבורם טבין ותקילין, הביאם לישיבה, והעובדים הרכיבו אותם בעמל רב על החלונות.
לאחר שבוע הגיעו חברי המשלחת, הביטו על הוילונות ואמרו: "וילונות אלו אינם מתאימים, אין מה להתווכח, הנשיא לא יוכל להגיע בגלל הוילונות האלו!"
"אם כן מה אתם רוצים שאני אעשה?" תמה המנהל.
"אנו נתן לך כתובת היכן ניתן להשיג וילונות בדיוק כמו שהנשיא רוצה. וילונות אלו – שלא ישארו פה! בל יפקד ובל יזכר!"
המנהל המותש לא הבין מה לא בסדר בוילונות הללו, אך לא שאל שאלות, הלך לאותו מקום שאמרו חברי המשלחת ורכש את הוילונות. הביא אותם לישיבה, התקינו אותם ואת הקודמים זרקו.
הגיעה שוב המשלחת ואמרה: "יופי, הוילונות בסדר. עכשיו נקבע מועד לבואו של הנשיא".
אחרי כל התלאות המרובות, סוף סוף הגיע היום המיוחל. הנשיא הופיע בישיבה עם כל הפמליה ונשא נאום בחדר האוכל. כמו כן נאמרו דרשות לכבודו, והתקיימה קבלת פנים מיוחדת. הוא סייר בבניני הישיבה, ולאחר מכן לווהו צוות הישיבה עד לרכב השרד.
מנהל הישיבה, דעתו היתה מבולבלת ולא מצא לנפשו מנוחה: איזה פגם מצאו אנשי בית הנשיא בוילונות הראשונים שהביא? הרי הוילונות השניים לא מגיעים לקרסוליים של יפי הוילונות הראשוניים?
הוא הסתובב בין אנשי הנשיא ורצה לשמוע מהם תשובה, והתשובה ששמע מהם הייתה ממש מזעזעת:
כשהנשיא מגיע למקום, עיני כל המשתתפים בארוע חייבות להיות נשואות אל פני הנשיא בלבד., לא אל שום דבר אחר. אם היו מתקינים את הוילונות הקודמים, היה חשש רציני שבאמצע הנאום של הנשיא אדם אחד יסובב את ראשו ויביט על הוילונות, וזה דבר שבשום פנים ואופן אסור שיקרה!!"…
וכך להבדיל, כשיהודי עומד בתפילה לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, כל מחשבתו צריכה להתמקד אך ורק בו יתברך! ואין זה סתם הידור הלכה אלא הלכה פסוקה בשולחן ערוך (סימן צ"ג), שלפני התפילה יסלק את כל המחשבות המטרידות אותו עד שתהא מחשבתו זכה בתפילתו.
זהו "ועבדתם את ה' אלוקיכם" – עבודת התפילה שהיא במקום קרבן.
(יחי ראובן)