מעשה שהיה אצל הגאון הצדיק רבי שמחה בונם ורנר זצ"ל, בשכונה שייסד – הלא היא שכונת 'בתי ורנר', בשכונת מאה שערים, התגוררה ישישה אחת שזכתה והגיעה לגיל מופלג ביותר: מאה ושש עשרה שנים. והנה קרב יום הכיפורים של אותה שנה.
הישישה כבר היתה חלושה ביותר, כמעט כל כוחותיה עזבוה. הלכו ושאלו אצל הרופא, האם מותר להניח לה לצום.
מיהר הרופא לבודקה וקבע בצורה החלטית: ממש פיקוח – נפש! אסור בתכלת להניח לה לצום!
שמעה הישישה והגיבה בביטול רב: מאה וארבעה שנים שאני צמה ביום הכיפורים – והשנה לא אצום! לא בא בחשבון! אצום כמו תמיד! לא שייך לשנות מאומה!
שמע רבי שמחה בונם ורנר והתלבט מה לעשות כאן: הרופא אוסר עליה את הצום. היא אכן ישישה מופלגת בשנים וסכנת פיקוח - נפש היא ממש בעליל. מצד שני, היא מתנגדת, היא מסרבת לקבל את הכרעת הרופא. ואולי, מי יודע, אם תאכל – אולי דווקא זה יזיק לה. הגע בנפשך! ישישה כה מופלגת, שעברו עליה כדבריה כבר מאה וארבעה תעניות של יום כיפורים - כמה זה ישפיע עליה לרעה אם נכריח אותה לאכול! איזו עוגמת נפש תיהיה לה!...
אבל לבסוף מצא רבי שמחה בונם עצה נפלאה: האשה לא רק ישישה וחלושה היתה, אלא גם מאור עיניה כבר ניטל ממנה ולא הבחינה אף בין אור לחושך.
שלח לומר לה: יהי כדבריך! את תתעני ביום הכיפורים כמנהגך מימים ימימה. לא ניטול את הדבר הזה ממך. נרגעה הישישה ומלמלה דברי תודה על כך.
ואולם, ביום הכיפורים, שעות אחדות בלבד לאחר שהאיר היום, בא רבי שמחה בונם לביתה של הישישה, ביחד עם כמה אנשים צעירים. וביזמתו הוציא אחד מהם שופר ותקע תקיעה, וכל האחרים עמדו וקראו את הקריאה: "לשנה הבאה בירושלים", בעוד האור שולט בחוצות.
הישישה, שכאמור מאור עיניה כבר ניטל ממנה ומפאת זאת לא יכלה עוד לחשב בדיוק חשבון של שעות, שמעה את קול השופר וקיבלה כי תם צום יום הכיפורים, הלכה ונטלה לפיה מעט משקה ואוכל והשביעה את נפשה כלאחר הצום, בערב...
כזו היתה חרדתו של צדיק זה לנפש אחת מישראל, שבאמצעות האור הצליח להצילה בלא שיגרם לה עוגמת נפש.