סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א מעשה נורא שאירע באחת ממדינות ארה"ב, ונמסר ע"י אחד מגדולי הרבנים דשם העוסק רבות בכשרות מקוואות ובטהרתן של ישראל.
היה זה לפני כחמישים שנה, באותו מקום התמנה רב גדול וחשוב, ואחת מפעולותיו הראשונות היתה בניית מקווה טהרה ראוי לשמו. אך ראשי הקהילה, שלדאבון לב לא היו כל כך מן היראים, התנגדו לכך בכל התוקף, באמרם שהוצאות בניית המקווה עולות להון עתק ורב, ולדעתם עדיף להשקיע ממון זה בדברים אחרים.
הרב שינס מתניו ואזר כוח במסירות נפש כפשוטו ממש, ולא נבהל לא מקושי הממון ולא מאיומי ראשי הקהילה וכו', ואכן בס"ד ניגש אל המלאכה בעוז ותעצומות, אסף ממון מנדיבי עם, גם הזמין את אחד הרבנים המומחים בבניית מקוואות ששרטט את כל ה'תכנית האדריכלית' לצורך הבאת והולכת מי גשמים מגג הבנין ועד ל'אוצרות' בכשרות ובתכלית ההידור. וסוף דבר זכה לברך על המוגמר בעמוד המקווה על תילו ברוב הדר ותפארת מתוך הידורי כשרות ב"ה.
אך דא עקא, שהרב המכשיר שכח לשרטט את דרכי הבאת והעמדת ה'צינורות' באופן שהמים יישארו בכשרותם מבלי שיעברו בדרכם ב'כלי קיבול', ואכן בעת בניית המקווה הותקנו הצינורות באופן שהמים אשר יעברו דרכם יפסלו מדין מים 'שאובין'.
עברו כחמישים שנה – וכבר נתמנה רב חדש לאותו ישוב, ומשהחל לעסוק בענייני העיר, קרא לרב 'מומחה' לבדוק את כשרות המקווה הישן. אותו רב מומחה, היה לא אחר מאשר בנו של הרב הקודם… ומשבדק את הצינורות, נוכח שהם פסולים מכל וכל!
ויהי אך נוכחו בדבר, כמעט שלא נפלו שניהם ארצה כשהם מתעלפים, כשהבינו כי זה כחמישים שנה עומד המקווה על תילו ומעולם לא הוחלפו הצינורות! והרי זהו מקווה הטהרה היחיד בכל העיר והגלילות שמסביב, ורבי רבבות טבילות שטבלו כאן במשך חמישים השנים שעברו, אינן שוות אפילו כקליפת השום… כל הטמאים שחישבו להיטהר בזו הטבילה עדין בטומאתם הראשונה הם עומדים, כל הגרים שנתגיירו בטבילתם בזו המקווה עדיין גויים גמורים הם ודורותיהם אחריהם. תכלית דבר, חורבן גדול ונורא נעשה ע"י מקווה זה שאביו מסר נפשו עליו כפשוטו וכמשמעו.
ואכן, כ'תשובה' מכאן ולהבא הוחלפו מיד כל הצינורות והכשירו את המקווה בתכלית ההידור והכשרות. אך עדיין לא שבה רוחו של הרב המומחה, בידעו כי אביו מסר נפשו על המקווה , ולמעשה יצא מתחת ידו מכשול גדול ונורא כזה.
בלית ברירה החליט לעלות לבית אביו ולחקור אחר שורשי המקווה והולדתו. אמנם, מכיוון שלא רצה לצער את אביו, גם חשש לבריאותו כשישמע כי מכשול וחורבן לדורי דורות יצא מתוך מסירות נפשו, החל מדבר עמו על דא ועל הא, ומענין לענין בא לדבר אודות המקווה – פרי טיפוחיו.
מיד קפץ האב ממקומו וזעק: "כל 'פרשת המקווה' הסבה לי צער וכאב לב נורא, אין כוחי במתניי לחשוב על כך כלל!". עשה הבן עצמו כמי שאינו יודע מאומה והחל חוקר את אביו – מה הסב לו צער נורא כל כך ומה הכאיב את לבו עד כדי סערת רוחו הגדולה.
פתח האב וסיפר: "כל 'בעלי הבתים' באותו הזמן עמדו כחומה בצורה כנגדי – שלא אבנה את המקווה, ואף איימו על פרנסתי כי ישלחוני לחופשי מעירם ומתפקיד הרבנות. אך אני השבתי כנגדם מלחמת אש קודש ולא שקטתי עד שאספתי ממון, גם הבאתי רב מומחה שהכין 'תכנית' – מלבד הצינורות שלא צוינו בתכנית, על כן העמדתי גוי פלוני שיקבעם, ובשעטומ"צ ברכנו על המוגמר.
"והנה מדרך הטבע היו ה'אוצרות' אמורים להתמלא תוך כמה ימים ממי גשמים היורדים באותה העיר בקיץ ובחורף ללא כל הפסק, אך לדאבון לב, משגמרתי את בניית המקווה פסקו הגשמים לרדת, ו'בצורת' זו נמשכה כאחד עשר חדשים – ואף העיתונים שם הפליאו את שינוי הטבע אשר אירע בעיר. באותה שעה היו כל בני העיר שמחים לאידי ומתגרים בי – 'הבט נא וראה כי בשמים אין רוצים את המקווה, אין מעשיך רצויים בשמים, כי נשתנו סדרי בראשית ופסקו הגשמים לרדת כדי שלא יהיו מי גשמים במקווה שלך'. והיו הבזיונות גדלים עד לשמים…
"ככלות השנה דברתי עם אחד הרבנים בארה"ב – ידידי משכבר הימים, ובדמעות שליש בכיתי על מצבי הנורא. אמר לי הרב: אין לנו עסק והבנה בחשבונות שמים, את המוטל עליך עשה, הבא נא 'שלג' באופן המבואר בהלכות מקוואות, ויבואו בני ישראל בתוך המים ויטהרו'.
"ואכן כדבריו עשיתי, ואז קרה הפלא הגדול: אך פתחנו את שערי המקווה לכלל בני העיר, נפתחו לעומתם ארובות השמים והגשמים החלו לרדת בעוז ותעצומות כ'מבול', עד שבתוך חודש ימים ירדו גשמים כנגד כל השנה. ותגדל בושתי בכפלי כפליים, כי הכל אמרו לי: 'הקב"ה המתין שתכשיר את המקווה ורק אז הוריד גשם מן השמים, כדי שלא יהנה המקווה מהם…
"אחר דבריהם אלו עזבתי את המקווה, כי אכן הרגשתי שלא רצה הקב"ה את מעשיי, ונתייאשתי מעצמי… ולכן מאז ועד עתה לא החלפתי את מי האוצר", סיים האב את סיפורו.
כשמוע הבן את דברי אביו ניתר ממקומו עד לתקרת הבית, וזעק בהתרגשות: "אבי, אבי, לא מחמת שאינך מרוצה לשמים אירע לך ככה, אלא אדרבה, ברוב רחמיו וחסדיו הציל אותך ממכשול נורא. הקב"ה שידד מערכות שמים וארץ כדי שמסירות נפשך למקווה תשיג את המטרה, ושכל רבבות הטבילות שטבלו במקווה יהיו כשרות למהדרין, שהרי יוצא שמעולם לא עברו מי המקווה דרך הצינורות הפסולים, וא"כ הכל כשר וישר בתכלית הכשרות! ולא עוד, אלא שכל הרגשת הכאב שנשאת בליבך במשך חמישים שנה תמימות, היו להנאתך ולטובתך – כדי שלא תטפל במקווה וח"ו תרוקן את האוצר ממימיו הכשרים ותמלאנו מחדש במי גשמים שיפסלו בעברם באותם צינורות".
ומכאן ילמד כל איש בנפשו, כשנראה לו כי הסתיר ה' פניו ממנו, ולא זו בלבד, אלא שהכל עוד מראין לו באצבע כי אינו רצוי לפני השי"ת – יבין וישכיל כי אין האדם יודע את גודל הטובה והחסד שהקב"ה מגלגל עליו באותה שעה. פעמים שככלות חמישים שנה יתגלו לו הדברים, ואף אם לא, יאמין כי כן הוא, ובכל עת יעשה בתמימות את המוטל עליו בתום וביושר וה' יגמור בעדו לטוב לו כל הימים.
(באר הפרשה עקב תשע"ז)
לכאורה
הרמב"ם כותב שמדאורייתא הטמא יכול לטבול גם במים שאובים, וכל העניין של מים שאינם שאובים הוא מדרבנן