"אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנו" (במדבר י"ד, ח')
מורגלים היו בפי רבינו דברי המהר"ל בענין המאמין, שהוא מוסר עצמו אליו יתב' ובוטח בו, ואינו סר מן השי"ת כלל לשום צד, כי זהו ענין האמונה שדבק בו יתברך לגמרי.
היה רבינו מטעים את דבריו, שהרי תכלית כל המצוות היא האמונה, אך לא די בעצם מה שמאמין במציאות הבורא, אלא כשעושה כל המצוות, באופן שבעשייתן מושרשת האמונה, וכאשר עושה זאת כך, אז חוזק החיבור עם השי"ת הוא תמידי, וממילא זה מרומם את עולמו של האדם לגמרי.
נראה היה מדרך עבודתו, שהמידה המרכזית שעליה דיבר בשיחותיו, ובה התעלה והעפיל לדרגותיו העילאיות, היתה מידת האמונה והביטחון, עליה עמל ואותה השריש בעצמו כל השנים. זו הסיבה שקרא את שם ספר שיחותיו המוסריות: 'דרך אמונה ובטחון', היות והיה מרבה לעסוק ולדבר על מידה זו, ובה ראה את יסוד ושורש כל עבודת האדם בעולמו.
בני הישיבה, תלמידיו לדורותיהם, ידעו שיש לו כעין סיסמא, שיר אחד שמרגש אותו בכל פעם מחדש, ומעלה אותו לאטמוספרות גבוהות עוד יותר. היה זה השיר הידוע על הפסוק "כה אמר ד' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".
לכתך אחרי במדבר
כל מהלך ימי חייו מיום היותו לאיש, היה באמונה בהירה. מימי בחרותו הצעירים, בהם ויתר על כל הבלי עולם הזה, הנוצצים בארה"ב שבעתיים, והקדיש כל כולו לתורה הקדושה, ימי אברכותו הצעירים, כאשר הוא והרבנית עזבו את ארה"ב השבעה יחסית, וגלו לפולין הענייה והנחשלת, בלי לדעת כיצד יסתדרו וממה יחיו, כך חיו כל השנים… אברכים שלמדו בכולל של ישיבת 'חפץ חיים', שרבינו עמד בראשו ומסר בו שיעורים בקביעות, סיפרו שרבינו היה להם לסמל ודוגמא במידת הביטחון. בין בני הכולל לא נמצא מי שלא התפרנס בדרך כל שהיא, אם זה בעבודה משלימה בבית בשעות הערב, כמה שעות ביום, או כמה שעות בשבוע, בליטוש יהלומים (עבודה שהיתה נפוצה באותם ימים בין היהודים בניו יורק), או בכל מלאכה אחרת שהזדמנה, או לחילופין שהאישה עבדה, או שההורים היו אמידים ולא נצרכו לפרנסה. היחיד ביניהם שהקדיש את כל כולו לתורה, למרות שלרעיתו לא היתה אז עבודה, ובשנים ההם כמעט ולא היה לו מקור הכנסה, שכן כמעט ולא קיבל משכורת מהישיבה מחמת מצבה הכלכלי, וגם כשקיבל – היתה זו משכורת זעומה, כמושגי הימים ההם, למרות זאת תמיד למד בהתמדה ושקידה, והיה רגוע ושמח. כשהיו שואלים את הרבנית באותן שנים: "הלא אין פרנסה ואיך אתם חיים?", ענתה: "אני הולכת למכולת עם הביטחון שלו"…
בשיחותיו בישיבה ובכולל, היה מרבה לדבר ולהשריש ענייני אמונה וביטחון, הדברים השפיעו על התלמידים, ועשו חריץ עמוק בחייהם. רבים מהם מעידים, שעד היום מושרשים בהם יסודות אלו, שרבינו השריש בהם באותן שנים. בחור צעיר שלמד בקראון הייטס והשתייך לחסידות חב"ד, היה מגיע מפעם לפעם לשמוע את שיחותיו, וכל כך התחזק מדיבוריו בענייני אמונה וביטחון, עד שדבק בו מאד. לימים עבר ללמוד בליייקווד אצל הגר"א קוטלר זצ"ל, ונעשה מגדולי תלמידיו. אחר כך עלה לארץ, היה מגדולי תלמידי החכמים בבני ברק, ועד סוף ימיו היה מגיע לרבינו, להסתופף בצלו ולהכיר טובתו.
אחד מתלמידי הישיבה דאז, הג"ר מרדכי רעננט זצ"ל, היה אומר שבני הישיבה "התחתנו" עם הביטחון של רבינו וחיו עם זה. בחור שלא היה לו שקל בכיסו, וסבור היה שלהתחתן ולהיכנס להוצאות הוא דבר לא אחראי, כשרבינו אמר לו 'אל תדאג הכל יסתדר', היה הבחור רגוע, מכיוון שידע שיכול לסמוך על עצת רבינו. השלווה והביטחון שנסך – היו מופלאים, וראו ישועת ה' בחוש!
בבנין הישיבה
ביטוי מוחשי לדרגתו בביטחון, היה בעת שהוקמה הישיבה ונבנה בניינה הגדול, וכן בשנים הראשונות לאחר מכן, כאשר הישיבה התמודדה לא אחת, עם מצבים לא קלים. לפעמים נצרכו לשלם סכומי כסף גדולים לקבלנים וספקים וכד', מועד התשלומים התקרב והכסף לא היה בידיו, ומצבים ממצבים שונים. הוא תמיד היה רגוע, ומרגיע את כל העוסקים בבניינה בביטחון בהיר, שהיות והישיבה הוקמה להגדיל תורה ולהאדירה, הוא סמוך ובטוח שהשי"ת ימלא כל החסרונות, וכל מה שצריך לבנין הישיבה – יגיע בצורה מושלמת. וכך הווה.
על מקרה אחר סיפר רבינו עצמו, באחת משיחותיו בישיבה: "כאשר בנינו את הישיבה באמריקה, היה צריך לשלם כתשלום ראשון שלושים אלף דולר לבניית הבנין. מועד התשלום התקרב, ובכיסי עדיין לא היתה פרוטה לפורטה. בא אלי מכר אחד ואמר לי: 'כך לא מנהלים עסקים, זו בטלנות להתחייב לשלם בלי להשיג את הכסף בהגיע זמן הפירעון'. אמרתי לו: 'אי אפשר לבנות ישיבה כאיש עסקים. אם היו מנהלים כך ישיבות – לא היו ישיבות בעולם. כי איש עסקים אינו עושה עסק עד שהכסף יהיה בידו, אך מי שבונה ישיבה – לעולם אין לו כסף מזומן, ואין הוא יודע מה יהיה מחר, אך יש לו ביטחון! ואלו הם חיי תורה! כי תכלית התורה לבטוח בקב"ה וכולם מעמידים את האדם בניסיונות ומצבים, כדי שיזכה למידת הביטחון. אך בסייעתא דשמיא השי"ת מזמין לו די מחסורו, אלא שצריך להיות אביר לב, ולהחזיק מעמד בעת הניסיון ולא להישבר'".
פעם באמצע הבניה, נוצר מצב שההוצאות היו רבות, והיה צורך לשלם לספקים ולקבלן וכסף אין. כשהתקרב היום – היו המקורבים והעובדים במתח, ושאלוהו שוב ושוב מה יהיה, אך הוא היה סמוך ובטוח שכשתגיע השעה – הכסף יגיע, ולא ניכר עליו שום לחץ…
יום קודם לכן נכנס למשרד הישיבה רבי אליעזר שוורץ, והביא איתו מעטפת כסף, ובה סכום כפול ממה שנדרש. עובדי המשרד, שנכנסו לרבינו בשמחה לבשר לו על הדבר, סיפרו שהוא ציטט אז את דברי הספורנו עה"פ (ויקרא כ"ה, י"ט): "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו וצוויתי את ברכתי לכם השנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים". ומקשה, וכי רק משום שיאמרו מה נאכל יצווה השי"ת את ברכתו? הלא אדרבה אם לא ישאלו, הינם יותר מאמינים?
מבאר הספורנו, שהמדובר הוא במי שדואג בשנה השישית כיצד יתפרנס, ואכן אילו לא היה דואג – היה מתפרנס בשביעית בדרך קלה יותר, לא על ידי ריבוי היבול בשנה השישית, אלא בדרך של "ואכלתם לחמכם לשובע", כמו שפרש"י 'אוכל קמעא ומתברך במעיו', ואז אין לו צורך בריבוי התבואה בשישית, ורק מי שבמדרגה פחותה יותר והוא שואל, הוא יקבל אמנם את ריבוי התבואה, אולם יצטרך לעמול בטיפול בו, ולשמור עליו שלא יתקלקל ולא ייגנב וכד', לעמול להתייגע בחינם. סיים רבינו: "עלינו להרגיל עצמנו לחיות באמונה פשוטה, בלי קושיות ושאלות, ואז נזכה להנהגה ניסית להתנהל בלי שום קושי".
מבחן הביטחון הוא ב'למעשה'
כמה שנים לאחר שהישיבה הוקמה, דיברו איתו כמה מעובדי הישיבה, שיש צורך לקנות רכב לישיבה, ובכך תחסוך הישיבה בכספים. רבינו שמע את הפרטים ואמר, שאכן הדעת נותנת לקנות. למעשה, קשה היה מאוד להוציא הוצאה כה גדולה, כאשר קופת הישיבה היתה ריקה לגמרי. למרות זאת, רבינו דחף לקנות, באומרו שאם אכן צריך זאת, לא צריך לחשוש והכסף בא יבא. למרבה הפלא, באותו יום הגיע לארץ אחד מתלמידי הישיבה בעבר, שהיה שולח סכומי כסף מפעם לפעם, ובא לביקור בישיבה. כששמע שקנו רכב – החליט לתרום את כל עלותו…
כאשר היה חסר כסף והיו מדברים בדאגה, היה מתפלא: "האין לכם בטחון?". והיה אומר: "יהודי מתפלל בכל יום שלש תפילות להקב"ה, וכל שיחו ושיגו דיבורי אמונה: 'ברוך השם', 'בעזרת השם', ומה כשמגיע למעשה? הרי כל ענין הביטחון הוא לא עניין לדיבורים חיצוניים, אלא למבחן 'למעשה' כשמגיעים לניסיון, ואמר בשם רבו המשגיח רבי ירוחם: 'דער שער הביטחון לערנצעך גישמעקר וען די געלט איז אין קעשענע' ('שער הביטחון נלמד יותר בחשק, כאשר בכיס יש כסף'…), היינו מבחן המאמין הוא בשעת ניסיון, ולא כאשר יש לו הכל וטוב לו". והיה מוסיף ומתבטא: "א סאלדאט דאקענט מען אין שלאכט פלד" ('חייל ניכר בשדה הקרב').
ומרגלא בפומיה: מצינו בחז"ל בסגולתם של מי מעיין, מפורסמים בתוארם 'מים חיים', כמבואר שמי מעיין מטהרים רק בזוחלין. ומהו הסימן של 'מים חיים' במי מעיין? כאשר המים זורמים מלמטה למעלה, דאילו מי גשמים זורמים רק כלפי מטה, כי טבע זרימת המים הוא כלפי מטה, אך אם המים זורמים כלפי מעלה – סימן שיש בהם חיות, וזהו גדר הביטחון, כאשר יש לאדם ניסיון ללכת נגד הטבע.
עד כדי כך חי את ההרגשה הזו. בערוב ימיו שאלו פעם אחד מנכדיו: "האם לא קשה לסבא ללכת לישיבה בחולשת כוחותיו?". ענה לו רבינו בפשטות: "לו הייתי מתחיל לחשוב על עצמי וכוחותי כשלעצמם, אתה צודק, אולם הגר"א הלא אומר על הפסוק: 'רוח איש יכלכל מחלהו'- אם הרוח חזקה גם הגוף מבריא באופן טבעי. אם כן, דווקא משום שברצוני להבריא ולהתחזק – עלי ללכת לישיבה).
(מתוך הספר 'מגדלתו ומרוממתו')
1/273