"וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ" (בראשית ל"ט, ג')
סכנת הפרסום
יש דבר שהוא טבע האדם, אבל הוא טעות גמורה. אדם בטבעו רוצה להיות מפורסם, ואוהב את הפרסום. כל אחד שיש לו מעלות, כגון שהוא חכם, או בעל מידות טובות, או שהוא ירא שמים, או למדן, בדרך הטבע הוא רוצה שיכירו את מעלותיו ויחשיבו אותו.
אבל האמת היא שפרסום מזיק לאדם, וכך מפורש בגמרא (סנהדרין יד, א): "רבי זירא הוה מיטמר מלמיסמכיה", היינו שהסתיר עצמו ולא רצה שיסמכוהו, כיון ששמע מרבי אלעזר שאמר 'הווי קבל וקיים' – קבל פירושו חושך בארמית, היינו שכדאי להיות נסתר בחשיכה, שלא יכירו אותו ולא יידעו מהמעלות שלו, ועל ידי זה יהיה קיים. ואילו אם יהיה מפורסם לא יהיה קיים, כי הפרסום מסוכן ומזיק ויש בו עין הרע. הרבה אנשים לא מבינים את זה, ורוצים שיפרסמו אותם. אדם מטבעו רוצה להיות מפורסם, ורוצה שיידעו את החשיבות שלו, וכששומע שמחשיבים אותו הרי הוא שמח בזה, אבל האמת היא שאם לא היו מחשיבים אותו היה יותר טוב.
הנהגת החזו"א
אפילו בחידושי תורה, החזון איש הדפיס את ספריו בעילום שם, רק רמז את שמו בראשי תיבות חזון אי"ש. וכן הכתובת להשיג את הספר לא הייתה כתובת שלו. ונזהר מהפרסום ככל יכולתו.
ובאמת מתוך ספרי החזון איש ניכרת גדלותו וגאונותו בתורה, ושמעתי כי כשהוציא את ספרו הראשון ביקש לקבל עליו הסכמה, ושלח את הכתבים לאחד מהגדולים שיעבור עליהם, ועיין בהם אותו גדול, ואמר כי אינו מוכן לתת הסכמה לספר זה, שלא יתכן שחיברו אחד מבני דורנו, ובוודאי חידושי התורה האלו אינם של המחבר, אלא לקחם מאחד מגדולי הדורות הקודמים, לפני כשלוש מאות שנה, והעתיקם וחיברם על שמו… ואמר כי דברים אלו מספיקים לו, ובזה כבר קיבל הסכמה טובה מאוד על ספרו.
כך הסתיר את עצמו, ולא פרסם שמו בספריו, כדי שלא יידעו שהוא המחבר, ויחשבו שזה באמת חיבור של אחד מהדורות הקודמים. זה היה רצונו, שלא יכירוהו, ולא יידעו את חשיבותו.
ספרי החפץ חיים
והנה בדרך כלל בהסכמות כותבים על המחבר הרבה שבחים ותארים, כגון: 'הגאון', 'הגדול', וכיוצא בזה. וידוע כי החפץ חיים כשהדפיס את ספריו שקיבל עליהם הסכמות, השמיט חלק מהתארים שכתבו עליו, ובמקום זה כתב 'וכו", כי לא רצה שיחשיבו אותו כל כך, והעיקר הוא שיחשיבו את הספר, לא את המחבר.
ומה הייתה המטרה של הספר? לזכות את הרבים! כידוע שהחפץ חיים לא הדפיס סתם חידושי תורה, רק דברים שהציבור צריך.
והספר הראשון שחיבר בצעירותו היה 'חפץ חיים', ובתחילה לא פרסם את שמו על הספר, והוציאו בעילום שם, והיו רבים שלא ידעו את שמו האמתי, לכן קראוהו 'חפץ חיים' – על שם ספרו.
והמטרה בזה הייתה לזיכוי הרבים, כמו שכתב בהקדמתו שם כי חורבן בית המקדש היה מפני שנאת חינם, ולשון הרע גורם הרבה שנאת חינם, ומחמת זה נמשך החורבן עד היום, לכן התחיל עם זיכוי הרבים מלשון הרע, לתקן את חטא החורבן ולקרב את הגאולה.
והדפיס גם ספרים באידיש, ראיתי את אחד הספרים שהוציא לאור (גדר עולם) שהעתיקו בעצמו ללשון אידיש, והדפיס בראש הדף בלשון הקודש, ובתחתיתו בתרגום לאידיש, כדי שגם אנשים פשוטים ונשים יבינו מה שכתוב שם. הכל בכוונה לזכות את הרבים.
וחיבר שני חלקים: חלק ראשון 'חפץ חיים', הוא כמין שולחן ערוך על הלכות לשון הרע, ובו כל ההלכות הנוגעות לזה, וחלק שני 'שמירת הלשון' בו דברי מוסר וחיזוק לשמירת הלשון, ויש בו גם שער התורה, ושער התבונה, הרבה דברי מוסר המשפיעים מאוד.
ובספר אפיקי ים (חלק שני בתחילת הספר), מביא מאחד הרבנים בדור הקודם, שמי שילמד בספרי החפץ חיים, זה ישפיע עליו מאוד, ויקבל השפעה עצומה מזה. כל ספרי הח"ח משפיעים מאוד, כגון שם עולם, נדחי ישראל, אהבת חסד ושאר הספרים שחיבר, שיש בהם דברי חיזוק לתורה ולמידות טובות. זהו זיכוי הרבים ביראת שמים.
משנה ברורה
ואחר כך הוציא לאור גם את חיבורו הגדול 'משנה ברורה' – לזכות את הרבים בהלכה למעשה. יש הרבה שיטות בהלכה, כגון מגן אברהם, ט"ז, הגר"א, חק יעקב על הלכות פסח, שולחן ערוך הרב, ועוד הרבה פוסקים ראשונים ואחרונים, וקשה לדעת את ההלכה למעשה בכל ענין וענין, ולצורך כך חיבר את המשנה ברורה, כדי שיידעו את ההלכה בחלק אורח חיים הנוגע למעשה יום יום.
לכן באמת חשוב מאוד ללמוד משנה ברורה, הלכות תפילה וברכות, ברכת המזון ושאר הלכות הנוגעות למעשה דבר יום ביומו.
משנה ברורה הוא ספר חיוני מאוד לדעת מה לעשות בכל יום ובכל רגע, מה לעשות ומה לא לעשות, וכן דברים הנוגעים למחשבה, מה לחשוב ומה לא לחשוב, מה צריך לחשוב ומה אסור לחשוב, כיצד לנהוג במעשה בדיבור ובמחשבה, הכל מפורש במשנה ברורה. ושם כתוב גם על לימוד המוסר (משנ"ב סימן א' ס"ק י"ב, ובסימן תר"ג ס"ק ב'), שיש חיוב ללמוד ספרי מוסר. אדם שאינו לומד מוסר נכשל בהרבה דברים, ומי שלומד מוסר זוכה לחיים מאושרים, לא רק שאינו נכשל בחטא, אלא הוא גם חי חיים מאושרים!
(מתוך עלון דרכי החיזוק מקץ תשע"ז)