"בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (ויקרא י"ט, ט"ו)
הרה"ג אשר קובלסקי שליט"א
אין דבר מרגש ומתאים כדי לפתוח בו את הקיץ הקרוב הבעל"ט, כמו פרשת 'קדושים', המעטרת לראשנו עשרות מצוות יקרות ואהובות, משובבות לב ומעשירות את הנפש היהודית. ביניהן, בשלוש מילים בלבד, פותחת לנו התורה צוהר לצורת חשיבה מקורית ומיוחדת, ומצווה אותנו: "בצדק תשפוט עמיתך".
בדברי חז"ל, המובאים גם ברש"י, המצוה הזו היא "הוי דן את כל האדם לכף זכות". פירושו של דבר, שאם ראינו אדם שאינו נוהג כהוגן והתנהגותו תמוהה בעינינו – עלינו לחפש את הדרך להגן עליו בתוך מחשבתנו פנימה, להפעיל את גלגלי המוח ועזרי החשיבה שלנו, כדי להשאירו באור חיובי למרות צורת התנהגותו, שיישאר זכאי בעינינו למרות שהתנהלותו מעוררת תמיהה.
זו מידה אצילית במיוחד, שיש לה גם מאפיינים ייחודיים: ראשית, בניגוד למה שמקובל לחשוב, זו לא מידה טובה, וגם לא מעלה יתירה. זו מצות עשה לכל דבר, כמו לקרוא קריאת שמע מדי בוקר, לברך ברכת המזון, או להכניס את בננו בבריתו של אברהם אבינו. יתירה מכך, גם אם בעבר לא נהגנו כך, וכבר קבענו במוחנו כי פלוני אישיות לא חיובית בשל התנהגותו – עדיין, ברגע זה אנו מצווים לשנות את החשיבה, להפוך את מבטנו כלפיו ולמצוא לו נקודות זכות!
בנוסף, זו מצוה שעלינו להפעיל בתוך מחשבתנו, בעמקי הלב. איננו נדרשים לעשות מעשה כלשהו, אלא לשנות את דפוס החשיבה שלנו כלפי הזולת, כך שלמרות כל מה שיעשה – עדיין נחשוב עליו באופן חיובי ונגן עליו במחשבתנו. עד כדי כך מגיעה חובת המצוה, שנאמרו בה הלכות ופרטי הלכות, שמומלץ מאוד ללומדן ולשננן, כדי לקיים את המצוה באופן המיטבי.
זה מפתיע במיוחד, לאור העובדה שמנעורינו חונכנו על ברכי הצדק והיושר, החתירה לאמת מוחלטת וברורה ולא לטעות סביב מחשבות כזב. והנה, לכאורה באה התורה, ואומרת לנו: 'תחשוב חיובי על הזולת, גם אם הוא נראה שלילי!' – ופעמים שהלב עשוי להתקומם: האמנם? הרי זה לא ישר, זה לא אמיתי? איך אני יכול לחשוב שפלוני הוא בסדר למרות שעשה כך וכך, והרי הכל רואים כמה הוא לא בסדר, האם אוכל להגן עליו ולהישאר אמיתי וכנה?
מגלה התורה: "בצדק תשפוט עמיתך". לדון לכף זכות זו לא בריחה מהאמת, זו האמת, זה הצדק!
אבל כיצד? ראיתי אדם עובר כביש באור אדום… ראיתי אדם לוקח פריט מהמכולת ולא משלם… ראיתי יהודי מגיע לתפילת שחרית בשעת צהריים… ראיתי את פלוני מחנה את רכבו בחניה של הבנין שלי… השעה מתאחרת, ובני עדיין ישן… חזרתי הביתה בצהריים, ואין זכר לארוחה על הכיריים… כיצד אוכל להביט בהתנהגות כזו באור חיובי בלי להשתמש בטיעונים מוזרים ומשונים משהו?
לפיכך אמרו לנו חז"ל: "'הוי דן את כל האדם לכף זכות", ולא כתבו 'הוי דן את האדם…' כי את המחזה המקומי – הנקודתי אותו ראית, קשה באמת לדון לכף זכות. אך אם תכניס את כל האדם לדיון – האם התמונה לא תשתנה? האם לפתע לא תראה את הדברים באור אחר?
חז"ל נתנו לנו כלי עוצמתי ומועיל מאוד, כיצד נוכל לדון את האדם לכף זכות: לדון את כל האדם. להכניס לכף המשקל את כל הסיבות שהביאו לכך שהוא ממהר כל כך, עד שחצה את הכביש באור אדום… להכניס לאולם הדיונים במוחנו את כל האפשרויות, למה יהודי נשוא פנים מגיע לתפילה בשעת צהריים, ומה עובר על הבן שקשה עליו לקום, ומה עיכב את הכנת האוכל בזמן, ומה גרם לאותו פלוני להחנות את רכבו בחניה שאינה שלו…
הרי אנחנו לא יודעים את כל הנתונים על 'כל האדם' שלפנינו. לא ידועות לנו כל הסיבות, תכונות האופי והמצבים של האדם שלפנינו. הרי רק אם נדון את 'כל האדם' – על מאפייניו השונים וסיבותיו המשתנות, מהר מאוד נגלה כי הדרך הנכונה והמוצדקת, האמיתית והנכונה היא לדונו לכף זכות!
הלם מההזמנות לחתונה…
שמחה גדולה התפשטה בחלל בית הכנסת, עת נודעה הבשורה המשמחת: ר' פנחס ד., מוותיקי המתפללים, אירס את בתו בשעה טובה ומוצלחת. השמועות דיברו כי אירוסיה התעכבו זמן רב בשל חוסר יכולת כספית של אביה, והנה – ברוך ה' הגיע הדבר לידי גמר, ור' פנחס זוכה לערוך שמחה במעונו…
כבר למחרת יום האירוסין, פנו אליו ידידיו והציעו לבוא לעזרתו. הן יודעים הם את מצבו הכספי הדחוק, עד כמה הוא מתקשה בפרנסת בני ביתו בימי שגרה ועל אחת כמה וכמה בזמני שמחה. "תנוח דעתך ר' פנחס", אמרו לו בידידות ואהבת אמת, "אנו נארגן מגבית שקטה ומכובדת, ובעזרת השם נצליח לגייס כמה עשרות אלפי שקלים!".
פחות מחודשיים אחר כך, קיבל ר' פנחס לידיו את מלוא הסכום, ומדובר היה בסכום נכבד עד למאוד. הוא הודה לחבריו בחום, לא מצא את המילים להוקיר אותם על מאמציהם. הסכום שהצטבר אכן היה מכובד, הן כל מכריו נתנו למענו ככל אשר יכלו, רבים מהם חסכו מפיתם כדי להעניק לו הרבה יותר…
ואז הגיעו ההזמנות ששלח ר' פנחס, והיכו את כולם בתדהמה. החתונה תיערך באולמי 'היכלי היהלום', נכתב בהזמנה, אולם מפואר במיוחד בו עורכים אילי הון ושועי עולם את שמחות נישואי יקיריהם…
"התבלבל לו לר' פנחס", התלחשו מכריו, "הוא בטח חושב שהכסף הזה הגיע בקלות, ובחר לבזבז אותו על אולם יוקרתי ומפואר, בו אנו אפילו לא חושבים לחתן את ילדינו. והלא אדם במצבו הכספי יכול להסתפק גם ב'היכלי הנחושת', או ב'היכלי הכסף'. לקחת את הכסף שאספנו עבורו במאמץ רב, ולבזבז אותו על עריכת אירוע יוקרתי במיוחד ב'היכלי היהלום'?"…
הימים נקפו, ופניהם של חבריו אינם עמו כתמול שלשום. הם לא הצליחו לדון אותו לכף זכות… אם הוא כה חסר יכולת – וכי ראוי שיבזבז את הכסף על אירוע מהודר ומפואר? וכי כך נוהגים בכסף שאספו חבריו בעמל ויזע רב?
ימים ספורים לפני החתונה, סיפר ר' פנחס לאחד מחבריו כמסיח לפי תומו: "הלכתי למשרדי 'היכלי השמחה', כדי לקבוע חתונה ב'היכלי הנחושת', כראוי לאדם חסר יכולת כמוני. סגרתי עם הפקיד את התאריך, קבענו תפריט ומחיר למנה, סגרנו מחיר סופי, ואף נתתי לו תשלום מקדמה. ואז", סיפר ר' פנחס כשעיניו נפקחות לרווחה, "נכנס לפתע המנהל, ושאל לשמי. משיחה סתמית התברר, כי אבי הציל את אביו של מנהל אולמות השמחה בימי השואה…
"המנהל התרגש מהגילוי המסעיר, עיניו מלאו דמעות והוא הורה לפקיד על אתר: העבר את חתונת בני הזוג ל'היכלי היהלום', שדרג להם את התפריט לתפריט יוקרה, ותוסיף פרחים על חשבוני… המחותן ישלם מה שתכנן לשלם על 'היכלי הנחושת', פרוטה לא יותר"…
ר' פנחס חייך במבוכת מה: "יצאתי משם ולא האמנתי. הן באתי לסגור על חתונה ב'היכלי הנחושת', ולפתע החתונה הועברה ל'היכלי היהלום'… העיקר שאני לא משלם פרוטה מעבר לעלות חתונה ב'היכלי הנחושת'. עכשיו הכל מובן?"…
הסיפור, כפי שסיפרו מקורביו של ר' פנחס, מופיע בספר 'אבני חושן', וזועק לעברנו, מאיר בקול גדול: לדון לכף זכות! הן לעולם לא נדע למה פלוני נוהג כך, האם הוא נוהג כמיליונר כשאין לו, האם הוא משלם, כמה הוא משלם, ולמה. החיים מזמנים הפתעות, וכשנדע את הפרטים לאשורם – פעמים רבות לא נבין איך התפלאנו קודם לכן, איך לא הבנו לבד לדון לכף זכות!
גערות פוגעניות שזירזו…
הילה של קדושה עוטפת את צפת בלילות שבת, ואווירה חגיגית שוררת בבית הכנסת. עם סיום התפילה וברכות ה'גוט שבת' הלבביות הנשמעות בבית הכנסת, הכריז הגבאי כמנהגו מדי פעם: "הרב משה א. מזמין את הציבור ל'שלום זכר' בביתו לרגל הולדת בנו. מזל טוב והרבה נחת!".
ואכן, בליל שבת מיהרו רבים מבני הקהילה להגיע לביתו של ר' משה, להתכבד מהמטעמים, ולברך בחביבות וידידות אהבה את אבי הבן. גם ר' יצחק תכנן להגיע, אלא שהסעודה התארכה, ואחר כך התעכב, ולבסוף לא יכול היה לעזוב את הבית בשעה כה מאוחרת… ביום המחר, מגיע ר' יצחק לבית הכנסת, וכבר מתכנן לברך את ידידו ר' משה, כי לא עלה בידו הדבר אמש. אך משהבחין בו ר' משה, פנה אליו בפנים זעופות: "או, הנה האיש החשוב, ר' יצחק, זה שלא נאה לו לבוא לשלום זכר של ידידיו… אתה בוודאי חושב שאינני זוכר שפספסת כבר בשלום זכר של בני הקודם, ואתה לבטח בטוח ששכחתי שלא היית בבר המצוה של יענק'לה שלי אך לפני חצי שנה… אה, עשית עליי חרם?"…
ר' יצחק החוויר והסמיק חליפות, לעיני כל הקהל 'שפכטל' כזה, על הבוקר… והוא באמת לא זוכר מה היה ב'שלום זכר' הקודם ובבר המצוה של יענק'לה… מה שבטוח, שמאוד לא נעים לעמוד במרכז בית הכנסת באמצע תפילת השבת, ולהישטף במקלחת של צוננין מול כל הציבור המביט מופתע והמום: 'נו, ואם לא הגיע לשמחה שלו, לכן מגיעה לו כזו 'מקלחת'? לכן מגיעות לו צעקות כאלה במרכז בית הכנסת?'.
אם הקהל חש בכך, נקל לתאר את תחושתו של ר' יצחק עצמו. מושפל וחיוור, מיהר לעשות את דרכו למקומו ונבלע בתוככי טליתו, רגע לפני שדמעות בושה וביזיון יציפו אותו לעיני כל. הוא רק ביקש שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותו ככה, כמו שהוא, בעיצומה של התפילה…
לקראת סיום התפילה, מיהר לחמוק מבית הכנסת מיציאה צדדית, פגוע וחפוי ראש. השעות הבאות אמנם הקהו במעט את הבושה והעלבון שצרבו את נשמתו, אך עדיין היו בו רגשי זעם קשים על ידידו לשעבר ר' משה, שבחר להשפילו באופן כה בוטה. גם ליל מוצאי השבת עבר עליו בסערת רגשות עזה, תוך שרגשות הכעס מציפים אותו…
ביום ראשון בבוקר, הצליח לסדר איכשהו את מחשבותיו על החוויה הקשה שחווה, והרהר: 'והלא מה אתה מבקש ממנו – שידונך לכף זכות מדוע לא השתתפת בשמחתו. אולי תאמץ אתה את צורת החשיבה הזו, ותדון אותו לכף זכות? אולי בדיוק על מצבים אלה ראוי למחול ולא להקפיד? אולי הוא עדיין בלחץ מהלידה, והילדים תלויים בו, ויש עליו עול גדול של סידורים, והוא בקושי ישן, ומי יודע מה עוד – וזה גרם לו להתפרצות?'.
עודו מהרהר, ורגליו מוליכות אותו אל היער הסמוך, שם הקדיש חצי שעה תמימה לסדר לר' משה 'כתב הגנה', מה גרם לו להתפרץ עליו בצורה כזו… בסופו של דבר, הצליח למצוא סיבות מקלות שהובילו להתנהגותו של ר' משה, והצליח לנקות את לבו מרגשי הזעם והכעס כלפיו, ולמחול ולסלוח לו בלב שלם…
תחושת אושר לא מוכרת פשטה בנשמתו. דמעות אושר זכות הציפו את עיניו, טיהרו את נפשו. הוא חש כמתעלה טפח וטפחיים מעל הקרקע. רגשות הקירבה לבורא עולם, הביאו אותו לנצל את עת הרצון, לשפוך שיח ולהתפלל במילים פשוטות על בתו המבוגרת, הממתינה כבר כמה שנים לזיווגה ההגון… היתה זו תפילה מלב נקי, בהתרגשות יתירה כפי שלא חווה מעולם. הוא חש איך שערי שמים פתוחים בפניו, איך העובדה שדן את ידידו לכף זכות, פתחה בפניו את כל המנעולים. הוא מיהר לנצל את שעת הכושר, לשפוך את לבו בדמעות שליש…
ההמשך, כמו לקוח מסיפור דמיוני, אך הוא אמת לאמיתה, והופיע במכתב בכתב ידו של ר' יצחק, שנשלח אל הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, ופורסם בספר 'ברכי נפשי'. וכך הוא כותב:
"באותו ערב", כך ממשיך המכתב, "הגיע הטלפון לו אנו מחכים מזה שנים. לא אלאה בפרטים, אך בתוך שבוע ימים הפכה בתי לכלה מאושרת!".
זהו כוחו של לימוד לכף זכות, הפותח שער לישועות נכספות רבות. הן כל הישועות ממתינות לנו, רק יש משהו שמעכב, איזו התנהגות לא רצויה שטעינו בה, איזו נפילה שחווינו… אך חז"ל מגלים במסכת שבת דף קכ"ז, שכאשר יהודי דן את זולתו לכף זכות – הוא מעורר בשמים שידונו אותו לכף זכות, וממילא כל הסיבות המונעות אותו מאושרו מתפוגגות ונעלמות…
כשיש לנו הזדמנויות כאלה – כשניתקל במקרה לא מובן, בהתנהגות מוזרה של הזולת – הבה נאמץ את המצוה הזו אל ליבנו, הבה נדון לכף זכות! נהפוך בזכותו של הזולת, נהרהר על סיבות אפשריות שהובילו לכך – ונרוויח, כי גם בשמים יפתחו את הפנקסים שלנו, וינהגו בנו באותה צורה…
ואז, לא נופתע מהשפע שייפול עלינו משמים… הרי כל הסיבות המונעות אותו – נעלמו ואינן, כי אנו דנים לכף זכות!
מי הגנב ומי הוותרן?
היה זה באחד מבתי החולים המפורסמים במרכז הארץ. לחדר ההמתנה באחת המחלקות נכנס יהודי, ומניח במקום שלידו את צרורו – השקית ובה כמה מסמכים רפואיים, חפצים אישיים, וגם חבילת וופלים בה הצטייד כצידה לדרך.
אותו יהודי יוצא לרגע, ולפיכך השקית נותרת במקומה, כאשר על כסא סמוך ממתין יהודי נוסף. כשהוא חוזר, הוא מביט ואינו מאמין: היהודי שישב לא רחוק ממנו אוחז בידו את חבילת הוופלים, ואוכל ממנה בהנאה רבה… לבו התקומם על חוסר הצדק המשווע, על הגזילה לאור היום, על מה לא… הן זו חבילת הוופלים שלו, אותה הותיר בשקית לזמן קצר – והלה כבר חמד אותה ומרוקן את תכולתה…
הוא ממהר להתיישב על ידו, ושולח גם הוא יד ארוכה אל תוך חפיסת הוופלים. הממתין שעמו לא נבהל, ומוסיף לאכול בשקיקה… המחזה היה מוזר ומצחיק כאחד – שני אנשים שאינם מכירים זה את זה, אוכלים בצוותא מתוך חבילת וופלים משותפת כביכול, ומצויים בתחרות סמויה מי מספיק לאכול יותר…
כשהגיע הוופל האחרון בחפיסה, היה בטוח בעליה כי לפחות עתה יתאפק הממתין הזר, ויאפשר לו לאכול את הוופל האחרון. אלא שזה לא קרה – והלה, בחוצפה לא ברורה, שלח יד ארוכה משלו לתחתית החבילה, ומשה משם את הוופל האחרון, לא נותר לו אלא לזרוק את החבילה הריקה לפח…
עיניו נעו בכעס רב, על התנהגותו של הזר הגנב, הלא מנומס, ועוד אי אלו תארים משונים שהדביק לו… רק הרופא במקום הציל את המצב, כשקרא לו להיכנס פנימה, כי תורו הגיע…
כשיצא, ופנה להכניס את המסמכים שקיבל לשקית, חשכו עיניו, גופו רעד בחוסר שליטה וכולו התכסה בחיוורון בהיר. בתוככי השקית נחה בשלווה חבילת הוופלים שלו, איש לא נגע בה לרעה. מסתבר אפוא, שהוא זה שאכל בחוסר נימוס בולט מתוך חבילתו של חברו, ועוד חשב כי הלה הגנב…
הסיפור, המופיע בקונטרס 'ווי העמודים' מעדות עד ראיה, מאיר ומזהיר: לעולם לא נוכל לדעת, מה גרם לפלוני לנהוג כפי שהוא נוהג, לעולם לא נוכל לשער אם הצדק עמו ועד כמה… אנו יכולים רק 'בצדק תשפוט עמיתך' – לדון אותו לכף זכות, להתייחס למעשיו שנעשו בצדק וביושר – זה תפקידנו!
(מתוך הספר 'פניני פרשת השבוע', הרב קובלסקי שליט"א)
2/193
יישר כוח על הסיפורים המחזקים.
לענ"ד הסיפור המקורי על הוופלים מופיע בספר 'הכל לאדון כל'.