כפי שלמדנו בשבוע שעבר, טעם איסור 'שהייה' הוא מחמת החשש שמא יעשו מלאכה כדי לזרז את הבישול; וכיון שזהו טעם האיסור, התירו חז"ל להשהות בסמוך לשבת (דהיינו, לזמן בו מקבל עליו את השבת) קדרה שיש בה בשר חי על־גבי האש, כיון שבלאו־הכי לא תהיה מוכנה לסעודת ליל שבת, ובמשך הלילה תתבשל מאליה, והאדם מסיח את דעתו הימנה. היתר זה מכונֶה בשם: 'קדרה חייתא'. וכתבו הפוסקים שההיתר הוא רק בבשר ודומיו, שבישולם אורך זמן רב, אבל ירקות וכיוצא בהם, שמתבשלים במהירות, אין האדם מסיח דעתו מהם ואסור להשהותם בכל אופן; אכן, אם בשל כמות המאכלים שבקדירה יארך בישולם זמן רב, הורה הגר"נ קרליץ שמותר להשהותם אף אם בדרך כלל הם מתבשלים במהירות. ובזמננו, שאף בשר מתבשל במהירות על־גבי הכיריים, הורו הגרש"ז אויערבך והגרי"ש אלישיב שאסור להשהות בשר חי אף על להבה קטנה ונמוכה; ולדעת הגר"נ קרליץ - בבשר עוף אין היתר זה קיים בזמננו, אולם בבשר בהמה, שאף בזמננו הדרך להניחו על־גבי האש למשך מספר שעות כדי שיהא מבושל כהוגן, מותר הדבר אף בזמננו.
[סימן רנג, סעיף א וס"ק ט-י; ביאורים ומוספים 'דרשו', 16, 17 ו־30]