הגר"ד פוברסקי זצ"ל, יחד עם שני ראשי ישיבות נוספים, הגיעו לפגישה עם שר הפנים כדי לשכנעו שגם היוזמה הזו תיתקל בהתנגדות גורפת מצד כל עולם התורה 

"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" (ויקרא כ"ו, ג')

וברש"י: שתהיו עמלים בתורה

על חובתו של האדם להתמיד בלימודו ולא לעסוק בשום דבר אחר, סיפר פעם הגר"ד פוברסקי זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז': "בצעירותי, כאשר למדתי בפולטובה היה רעב גדול מאד, עד כדי כך שבתחילתו של כל שבוע קיבלתי חתיכת לחם שגודלה היה פחות מכיכר לחם שלנו, וחתיכה זו היתה אמורה להספיק לכל ימי השבוע… בלית ברירה הייתי נאלץ לעשות סימנים בלחם, כדי לדעת עד היכן לאכול היום, עד היכן מחר, וכו'…"

"וזכורני", המשיך הגר"ד פוברסקי לספר, "שבזמנים ההם היתה קיימת אפשרות 'לעשות מסחר' כלשהו בענייני האוכל. דהיינו, לקחת מאכל מסוים, שהיה עשוי משמן, למכור אותו ולקבל בעבורו לחם, מרבית הבחורים שהיו עמי בישיבה לא התעסקו בזה, והעדיפו להישאר רעבים, העיקר לא לצאת מהלימוד ולו לרגע קט, אבל היו מועטים שבשל הרעב הגדול שפקד אותם – מכרו את המאכל ההוא וקבלו את הלחם".

והעיד הגר"ד, לדורות ולדורי דורות, שכל מי שהתעסק בזה – לא נשאר בעולם התורה! – – –

מבהיל, הרי הבחורים הללו לא עשו זאת לשם מסחר. "גם אני מעיד על כך", ציין ראש הישיבה, "שחברי עשו מה שעשו בגלל הרעב שפקד את האזור כולו, ולמרות הכל, התורה איננה סובלת התערבות של גורמים אחרים בלימודה! אי אפשר גם ללמוד וגם 'לעשות מסחר'. אי אפשר!"

"אני עצמי", הדגיש הגאון זצ"ל, "אינני מבין למה לא נותרו הבחורים ההם בלימוד, אבל זו המציאות! ומציאות, כידוע, אי אפשר להכחיש. אם זזים רק מעט מן הגמרא, אם נוגעים רק קצת במסחר, כבר אין זה לימוד!"

והוסיף הגר"ד פוברסקי לספר ב'רשימות תלמידים', שהמעשה ההוא עם הבחורים בפולטובה, שימש אותו ב… פגישתו עם שר הפנים. היה זה לאחר שעלה לארץ ישראל, והתמנה לראש ישיבת פוניבז'. בתקופה מסוימת בקשה הממשלה להגיע להסכם עם ראשי הישיבות, שכל הבחורים יתאמנו במטווחי-ירי וידעו להחזיק רובה, דהיינו, לא גיוס מלא ולא גיוס חלקי, אבל לפחות שיידעו לירות…

הגר"ד, יחד עם שני ראשי ישיבות נוספים, הגיעו לפגישה עם שר הפנים כדי לשכנעו שגם היוזמה הזו תיתקל בהתנגדות גורפת מצד כל עולם התורה. השר, שלעדותו של ראש הישיבה היה 'אדם ישר והגון'. התרשם באופן מיידי מדבריהם של ראשי הישיבות, והבטיח שבישיבת הממשלה יצביע נגד החוק, אבל ביקש מהגר"ד להסביר לו "מה יקרה אם בחורי הישיבות ידעו להחזיק רובה: הרי אין אנו מבקשים לגייסם לצבא, וכי מה זה יכול להזיק להם אם ידעו לעשות שימוש ברובה?"…

ואז חזר בפניו ראש ישיבת פוניבז' על הסיפור ההוא, של הבחורים שהתעסקו במכירת המאכל בישיבה בפולטובה… "גם אני לא מבין למה הם יצאו מהלימוד, אבל כך היתה המציאות, ומזה אפשר להסיק שלימוד התורה חייב להיות ללא כל תערובת נוספת. אם הבחורים יחזיקו רובה – הם לא יישארו בלימוד!"

ונתן לנו את התורה

כדי לזכות לקנות את התורה הקדושה, צריך האדם להתמסר ללימודה ולקנותה ביסורים, שהרי ארץ ישראל ותורה נקנות ביסורים. משל למה הדבר דומה, לגביר גדול שהיה לו בן יחיד, מפונק מאין כמוהו, כיאה וכיאות לבן של גביר… בהגיעו לפרק נישואיו, סרב האב לשדכו, באומרו שעקב היותו מפונק – לא יצליח הבן לגדל את ביתו כראוי.

זו היתה דעתו של האב. אבל, האמא רחמה על בנה, ולא רצתה לעכב את שידוכיו, ובקשה להוכיח לבעלה שבנם מוכשר לעבודה. מה עשתה? נתנה בידיו של הבן שטר כסף, ואמר לו שילך ויאמר לאביו שאת הסכום הזה הרוויח היום במלאכתו. עשה הבן כמצות אמו, והראה לאביו את השטר, האבא לקח את השטר וקרעו למול עיניו של הבן, ואמר לו בצורה נחרצת: "אל תשקר אותי, את הכסף הזה לא הרווחת במלאכתך".

האמא מצדה לא התייאשה, ושגרה שוב את בנה, והפעם עם שטר כסף גדול, אבל הורתה לו שלפני שיגיע אל אביו ילכלך את ידיו כהוגן, ויחד עם שטר הכסף יראה לאביו גם את הידיים המלוכלכות והמאובקות, וכל זאת כדי להוכיח שהפעם הוא באמת עבד קשה… והנה הלכלוך שנוצר כתוצאה מהעבודה…

אבל התמונה חוזרת על עצמה, האבא לוקח את השטר וקורעו, ומביע את כעסו על הבן שמשקר אותו שוב ושוב. חזר הבן לאמו, וסיפר לה את הקורה עמו אצל האבא. האמא, פוכרת ידיה בסימן של יאוש, ואומרת: "אני רואה שאביך ניחן בחוש של נביאות, ואי אפשר לשקר אותו… כנראה שאין לך ברירה אלא לצאת באמת לעבודה… קח את עצמך בידיים, והתחל לעבוד, וכשתרוויח סכום כסף, לך לאביך והראה לו".

בלית ברירה, השכיר הבן את עצמו למלאכה כלשהי, וכשהרוויח סכום כסף הלך עמו לאביו. גם הפעם שלח האב את ידו, בתנועה שהצביעה על כך שהוא מתכונן לקרוע את שטר הכסף שהרוויח הבן. ברגע זה נרתע הבן העובד, והחל לזעוק בקול גדול: "אבא, אבא, אל תקרע את הכסף הזה, הרי עבדתי ועמלתי עליו קשות!" – – –

ברגע זה, נראה חיוך רחב על פני האב. הוא ניגש אל בנו, נישק אותו, ואמר: "עכשיו אני בטוח, בני יקירי, שהנך יודע לעבוד! והראיה, שכאשר קרעתי את שטרי הכסף הקודמים לא צעקת, כי לא עמלת והזעת עליהם, ולכן לא היה אכפת לך שהם נקרעים על ידי. אבל כאשר הנך זועק חמס על השחתת הכסף, אין לי אות ברור מזה, שאכן החילות לתת את ידיך במלאכה, ועכשיו אוכל גם לחתן אותך בלב שקט".

זוהי כוונת חז"ל, באמרם שהתורה נקנית ביסורין, כי רק כשעמלים ומתיסרים על התורה – אז מרגישים את השייכות אליה וזוכים לקנותה באמת.

(מתוך 'חישוקי חמד' הגדה של פסח)