הכנת ההגדה לליל הסדר
אצל מרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל לא היתה מילה סתמית בתורה. כל דבר לימד על פסק הלכה למעשה. ומכיוון שבשולחן ערוך (ת"ל) לומדים "שבת שלפני פסח קורין אותן שבת הגדול, מפני הנס שנעשה בו", הקפיד רבינו הלכה למעשה לאחל לכל מחלי פניו בשבת זו "גוט שבת הגדול".
כבר בתקופת הראשונים (ראבי"ה, פסחים תכ"ה), מובא המנהג הקדום ללמוד את ההגדה בשבת הגדול. יש אומנם שלא נהגו לעשות כן כמובא מהגר"א, אך אלה וגם אלה בוודאי לא פליגי, כי יש להתכונן ללילה הגדול – ליל הסדר. ואין העיקר בקריאת ההגדה מן השפה ולחוץ, אלא בהכנת התוכן הרוחני הפנימי של החג, כדי שנגיע לליל הסדר בהכנה הראויה לו, ולא 'ניפול' חלילה לפתע פתאום כמו בן הכפר ש'נפל' לארמון המלך בלוי סחבות, ואינו מבין מה זה ועל מה זה, ולא יכול להפיק את התועלת מהדברים הנפלאים הנגלים לנגד עיניו.
אכן, רבי אליעזר בן יואל הלוי כותב: "נהגו התינוקות להקדים ולקרות ההגדה ביום שבת הגדול. וכענין זה כתוב בסדר רב עמרם. ונראין הדברים שכדי להסדיר בפיהם ויבינו בפסח וישאלו".
ואם התינוקות מחויבים לקרוא כדי שיהיה להם מה לשאול, על אחת כמה וכמה אנו ההורים מחויבים כדי שנמצא מענה לשון לכל השאלות. כללו של דבר: הכנה רבה נדרשת קודם ליל הסדר, הן בלימוד כל מצוות והנהגות הלילה בכלל, והן בביאור ומשמעות ההגדה בפרט. וכפי גודל ההכנה, כך גודל השפעת רוממותה על האדם.
הכנה בפשטות פירוש המילות וכדברי הרמ"א (תע"ג, ו') "ויאמר ההגדה בלשון שמבינים", והן הכנה בהמחשת העניינים בשעבוד והחירות, בכדי לשוות להגדה מראה חי שייחקק בזיכרון המסובים.
ואמנם אם נתבונן נבחין, כי נוסח ההגדה מרגש ומרומם עד מאד. וכפי שמליצים החסידים על הלשון "בא אתה וכל ביתך אל התיבה", שאומרים לך בזה, שתבוא עם כל בני משפחתך אל התיבות עצמן. וכבר בפירוש כל תיבה ותיבה, תמצא חיזוק גדול ונפלא.
הרב וולבה: פרעה זה גורבצ'וב
מורנו המשגיח הרב וולבה, הכין את עצמו בשאלות ותיאורים להחיות את יציאת מצרים בעיני המסובים בליל הסדר.
לדוגמה, בכדי להחיות את מעמדו של פרעה, המלך הגדול והאדיר, שאל את הילדים: "איזה שליט אתם מכירים היום שיש לו שלטון עצום?" -"גורבצ'וב נשיא רוסיה", ענו כולם.
נענה ואמר: "תארו לעצמכם, האם מישהו יכול לומר לו מה לעשות? האם מישהו יכול לזלזל בו? הרי הוא מיד יסלק אותו, ואולי אף יעניש אותו בחומרה או יהרגהו על חוצפתו.
"ופרעה היה שליט גדול בהרבה ממנו! ובכל זאת, משה ואהרן נכנסו לארמונו בכל עת שחפצו, הילכו בו כרצונם. ואמרו לו את כל אשר עלה על ליבם, בלא לחשוב פעמיים!. תחשבו איך הדבר הזה התפרש בעיני ההמונים ברחוב המצרי? ואיך הוא הגיב בכעס עצום בפעמים הראשונות, עד שהבין שעליהם אין לו שליטה, כיון שהם שלוחיו של השליט העליון, הממליך מלכים ולו המלוכה!!".
ובשעה שהגיע המשגיח לעשר המכות, תאר הכל בצורה חיה ומוחשית כל כך, עד שכל הסועדים התגלגלו מצחוק ממש, וקיים בזה את ציווי התורה "למען תספר באזני בנך ובן בנך, את אשר התעללתי במצרים" (שמות י', ב'), וכפירוש רש"י "אשר שחקתי במצרים".
אכן, ישנה מצווה מיוחדת להתבונן, איך ה' שחק והתעלל במצרים.
הצחוק של החפץ חיים בשולחן הנשיאות
החפץ חיים בשנותיו המבוגרות, היה כבד שמיעה. ולמרות שהשתתף בכינוסים שונים, בכל זאת לא הצליח כל כך להאזין לדברי הנואמים. באחד הכינוסים הגדולים, בעודו יושב במרכז בימת הכבוד, הבחינו הנוכחים לפתע, כי חיוך גדול עלה על שפתיו, ואף החל לשחוק בינו לבין עצמו. תמהו כולם לפשר הדבר.
נכדו ששימשו אמר אחר כך, כי סבו הסביר לו זאת: לאחר שהבחין כי הוא לא מצליח לשמוע את הנאמר בכינוס, למען כבוד המעמד, הוא לא קם לצאת, אך החליט לנצל את הזמן, בתיאור במחשבתו על עשר המכות, והצחוק שעשה מהם הקב"ה.
באותו הזמן בדיוק, עלה בדמיונו תיאור מכת כינים. איך ששוכב המצרי במיטתו, ולפתע הוא מתעורר בשל כינה גדולה שעקצה אותו. ועד שהספיק להכות בה, באה אחרת מהצד השני, והשלישית דוקרת לו באף. וכך מכל עבר הן עוקצות אותו, והוא מכה בהן. ולמעשה המצרי מכה בזה את עצמו מכות נאמנות, עד שהוא מוכה ונעקץ בכל גופו.
וכן בספר 'שיחות החפץ חיים' (קמ"ט, נ"ו) מספר בנו: "בליל שבת קודש אחד, בשעה שתים עשרה בלילה, כשהלכתי דרך ביתו, שמעתי נעימת קולו, וניגשתי לחלונו, וראיתי שיושב על מיטתו ולומד חומש בפרשת וארא" – לא כתוב שהיה זה בשבוע שקראו בו פרשת וארא, ולא בערב פסח, אלא סתם באמצע השנה – "ועל כל מכה ומכה, היה מתפעל, ואמר בהתפעלות גדולה: 'אי… אי…' ובבואו למכת שחין 'ולא יכלו החרטומים, לעמוד מפני השחין' (שמות ט', י"א) צחק בקול שלא שמעתי ממנו אף פעם אחרת שיצחק בקול כל כך…
"וההתפעלות היתה כל כך גדולה, כאדם שרואה בעצמו המכות. כך היתה אמונתו חזקה בתורה הקדושה. ועמדתי כך, יותר מחצי שעה", עכ"ל.
החפץ חיים פשוט ישב ודמיין לעצמו, את תיאור המכות שסבלו מהן המצרים.
"כאן עמדו היהודים, וכאן המצרים"
אחד מתלמידי ישיבת פוניבז' סיפר, כי ביום מן הימים, עוד קודם תפלת שחרית היטה אזנו, מבעד לדלת חדרו של המשגיח הגר"י לווינשטיין, אשר כידוע עסק רבות בהמחשת תיאור יציאת מצרים, ושמע אותו אומר לעצמו: "כאן עומדים היהודים, והנה כאן המצרים רודפים אחריהם, ופה הים לפניהם, כשגלים שוצפים מתנפצים מולם אל החוף. והם עומדים, נסערים ומפוחדים.
"ולפתע מבחינים כולם כי נחשון בן עמינדב קפץ לתוך המים והתחיל ללכת, והנה בעוד רגע קט, הים יטביע אותו, כי המים כבר מגיעים ממש עד לנחירי אפו, אך… לפליאת כולם הים נחצה לשניים!!". והמשיך לתאר, איך המים עומדים מכאן ומכאן ואף שמע שגורר ספסלים לשני צדי החדר, בכדי להמשיך לעצמו הדברים, ועבר ביניהם.
וכך המשיך לחזות בדמיונו את מאורעות יציאת מצרים.
והיה זה ביום מן הימים. לא בחודש ניסן, קודם ליל הסדר, או בשבועות בהם קוראים את פרשיות אלו בחומש שמות. אלא סתם בעוד יום של חול!
כך החזיק המשגיח, כי לחיזוק אמונתו בכך, הוא צריך מדי יום לשוב ולחדד לעצמו את זיכרון הדברים, בהמחשה חיה ומוחשית.
עוד בימינו – בכל בוקר לאחר תפילת שחרית בהיכל ישיבת פוניבז', ניתן לשמוע את תלמידו, ידידי הגאון המופלא רבי חיים ברמן, הניצב במקומו, ומתאר זאת בצורה חיה ומוחשית: "כאן היו מים, וגם כאן מים. ופה בדיוק באמצע עברו כולם"…
התעניינתי פעם ושאלתי אותו איך הוא מוצא בזה עדיין טעם, ואיך הוא יכול כל יום לחזור על אותו התיאור מדי יום ביומו, במשך כחמישים שנה, אותו דבר בדיוק, מדוע חוזר כל יום על אותם דברים?
והשיב לי בתמיהה: "האם אתה אוכל לחם כל יום? כל יום אותו לחם, כבר במשך חמישים שנה? איך אתה מסוגל לאכול את אותו הלחם? האם זה לא נמאס לך? אולי תתחיל לאכול חצץ ואבנים?…
"אלא, שאין מה לעשות! זהו הלחם המחיה את האדם, וכך חייבים לחיות, ואתה יודע שחייך תלויים בזה. וממילא אתה מוצא בזה טעם! גם אני יודע שחיי תלויים בזה, ולכן אני מוצא בזה טעם!".
זהו תלמיד אמיתי של המשגיח ר' יחזקאל לווינשטיין!
לילה על פי הסוד
רוממותו הקדושה והעילאית של ליל הסדר מתוארת בדברי השל"ה הקדוש (פסחים א', כ"ט): "שונה הוא הלילה הזה מכל הלילות, בקדושה מיוחדת השורה עליו. קדושת לילה זה, וכל הדינים הנוהגים בו, היא קדושה רבה עד מאד" ושמא אף יותר מקדושת שבת "כי אז בחר בנו ה' יתברך, מכל העמים, וקדשנו במצוותיו". זו הלידה הרוחנית שלנו. כאשר הבדילנו בחצות הלילה, מבכורי מצרים. ונטע נשמה יהודית בקרבנו.
ומאחר ולילה זה נשגב הוא עד מאד, ישנם מנהגים רבים הנוהגים על פי הסוד, ואף ביותר ממצוות אחרות. לדוגמה: בסדר הקערה, שמעתי ממו"ר מרן הגרי"ש אלישיב שהמנהג הפשוט הוא, אף בקרב בני אשכנז, לסדר את הקערה כמנהג קבלת האר"י, שחברו על פי הסוד.
וכפי שכתב ה'יסוד ושורש העבודה' (ט', ו'): "וכל הסדר של הלילה הזה, נתקן על פי סדר ותיקון עולמות העליונים הקדושים".
כל חמישה עשר סימני הסדר נתקנו על פי הסוד. וכותב היסוד ושורש העבודה (שם): "נרמז בהם סודות גדולים ונפלאים מאד. ולכן יאמרם בפיו, דהיינו קודם הקידוש יאמר 'קדש', וקודם הנטילה יאמר 'ורחץ', וכן על זה הסדר, יאמר בפה מלא". וכל דבר בלילה זה הוא תיקון מיוחד ונפלא, ואף כבר בשמות הסימנים עצמם.
וכגון באמירת 'נרצה' מבואר בחיד"א שיאמר: "הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות נרצה". ומפרש, מהי מצוות 'נרצה': שהאדם ישתדל ויתאמץ, להיות רצוי לפני ה' יתברך!
הנהגה כתינוק בחדר לידה
המעלות להן אנו זוכים בלילה קדוש זה, מרוממות עד כי אין לנו השגות כלל. והיטיב להגדיר זאת הגאון הרב שמשון דוד פינקוס זצ"ל כי אנו כתינוק בחדר לידה, שנדרשת מהמיילדת זהירות יתירה, שלא תמשוך חלילה, ולו במעט, את ידו או רגלו של התינוק, משום שיכולה על ידי זה לפגוע בו חלילה לכל חייו. כך בזמן הלידה הרוחנית שלנו – בליל הסדר, נדרשת זהירות יתירה בכל העניינים.
וכדברי הרמח"ל המאירים בספרו 'דרך ה" (ד, ז): "סדרה החכמה העליונה, שכל תיקון שנתקן ואור גדול שהאיר בזמן מהזמנים, בשוב תקופת הזמן ההוא יאיר עלינו אור מעין האור הראשון, ותחודש בו תולדת התיקון ההוא. ועל פי זה נצטווינו בחג הפסח, בכל העניינים שנצטווינו לזכר יציאת מצרים. כי בהיות התיקון ההוא, תיקון גדול מאד… הוקבע שבשוב תקופת הזמן ההוא יאיר עלינו אור, מעין האור שהאיר אז. ותחודש בנו תולדת אותו התיקון".
כלומר כפי שבחצות הלילה במצרים, הבדילנו ה' יתברך מהמצרים וקיבלנו את נשמת עם ישראל, וקרא עלינו הקב"ה "בני בכורי ישראל", כך בכל שנה ושנה יורדת עלינו נשמה קדושה זו מלמעלה ומתפאר בנו ה' יתברך.
וכפי שכאשר תינוק נולד לא נותנים לו חלב נקי מהאריזה שנקנתה במכולת, אלא רק את מה שנשמר בסטריליות רבה ואף הורתח קודם לכן, וכן לא מביאים לו מוצץ שרק נראה נקי אלא מדיחים אותו שוב ושוב במים רותחים, כך אנו משגיחים ונזהרים על המצות, ולא די במה שאנו יודעים שאין בהן חמץ, אלא צריכים לשמור עליהן בשמירה יתירה, ולהקפיד ביותר על כשרותן בהידור כאמור, מאחר וזהו כזמן הלידה של נשמת עם ישראל.
וממילא בכל פעולות הסדר יש להיזהר, לא לשכוח מתי להרים את הכוס ומתי לסלק את הקערה וכדו'. אמנם אין זה מעכב, אך כפי שבחדר הלידה פועלים בזהירות יתר, למען שלימותו העתידית בכל חייו של הרך הנולד, כך עלינו להיזהר, בכל הנהגות הלילה הקדוש, ולא לשנות בהן מאומה.
(מתוך עלון שואלין ודורשין | מצורע התשע"ט)