"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי…" (שמות כ"ה, ח')
האותיות האמצעיות במילה 'נשמה' הן 'שם'. לכן היהודי משוייך ל'שם', כי הוא הוא בעל נשמה. כשיהודי עושה פעולה כלשהי, הוא לא מתייחס אליה כאל דבר טכני וחסר חיים. כל פעולה יש לה נשמה, פנימיות, הוא עושה את מעשיו עם כוונה ועם חיות.
עם ישראל קרויים אדם, ואין אומות העולם קרויים אדם (יבמות סא ע"א). יהודי פועל מתוך הנשמה, יש בו את המעלה של "צמאה נפשי לאלוקים", של "שפכי כמים לבך נכח פני ה'", של "לעורר לבי לאהבתך". לעומתו, הגוי אין לו פנימיות, אין אצלו מושג של התעלות רוחנית אמיתית.
רואים זאת באופן מוחשי. יהודי שמתעלה רוחנית, ההתעלות מולידה בו עדינות נפש ואצילות, הוא מתמלא חסד ורחמים. לעומת זאת אצל הגויים, הפעילות הרוחנית מובילה אותם להרס, לחורבן ולשפיכות דמים.
כשיהודי נכנס לבית הכנסת ולבית המדרש, הוא יוצא משם יהודי טוב יותר, נעלה יותר. הסיבה לכך פשוטה: הפעילות הרוחנית מנתקת אותו מהעולם הזה ומרוממת אותו. לעומת זאת, כשגוי יוצא מבית התיפלה שלו, הוא הולך לרצוח אנשים. איך זה קורה? הגוי הוא אנוכי, הכל אצלו ענין של כדאיות ותועלת. אפילו הפעילות הרוחנית נתפסת אצלו בתור חוויה והנאה, כשאר הנאות העולם הזה, לכן הוא מתמלא בכוחות רוחניים שליליים ויורד לשאול תחתית.
סיפרה לי גיורת, כי בתקופה שהיא למדה לימודי יהדות היא נתקלה בהרבה עניינים חדשים ומוזרים בעיניה, אך היא היתה מוכנה לקבל הכל באהבה, מלבד דבר אחד – היא ראתה אשה יהודיה מזילה דמעות מול נרות השבת. היא לא הבינה מה כל כך מעורר את הרגש דוקא מול הנרות…
באמת, אין פלא עליה. מנין תבין? אין לגוי שמץ של מושג מהו "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ', כ"ז). לך תספר לגוי כשאדם מסתכל על הנר – הוא מסתכל על נשמתו, הנשמה שלו מתעוררת.
האשה לא הבינה מה כל כך רוחני בהדלקת הנרות, ובתחילה התנגדה לכך. אך הסבירו לה שזו אחת המצוות החשובות של הנשים, ואם תתנגד – הליך הגרות שלה יתעכב. בלית ברירה הסכימה לכך.
הליך הגרות הושלם. בשבת הראשונה היא הדליקה נרות, ואז לפתע היא הרגישה גלים של התרגשות עולים וגואים בקרבה, בתוך שניות הציפו דמעות את עיניה. מה קרה? מה השתנה? פשוט מאד, היא קבלה נשמה יהודית, והנשמה היהודית שלה התעוררה מול אור הנרות.
לכן הגוי אינו מסוגל לסבול התעלות רוחנית של יהודי. הנאצים הארורים, בני העם הגרמני, הם מצאצאי אשכנז, נכדו של יפת. מעדויות רבות של ניצולי שואה עולה, כי כשהנאצים ראו יהודי מקיים מצווה – הם היו יוצאים מדעתם. שורשם לא היה מסוגל לסבול זאת.
יש יום אחד בשנה שהוא היום של הנשמה – יום הכיפורים. ניצולי שואה רבים העידו, שבכל שנה ביום הכיפורים הנאצים היו משתוללים כחיות טרף. אף אחד לא ידע למה. האמת היא שגם הם עצמם לא ידעו למה. הם פשוט רתחו מזעם בלי שום סיבה נראית לעין.
על כך אמרו חז"ל (מגילה ג ע"א): "אף על גב דאינהו לא חזו – מזלייהו חזו". גם אם הם עצמם לא רואים סיבה לכך – המזל שלהם בשמים רואה ויודע היטב למה. השר שלהם יושב בשמים, וכשרואה משם את נשמתו של היהודי מתעוררת ומתעלה ביום הכיפורים – הוא רותח מזעם. הוא אינו מסוגל להשלים עם העובדה שיש ליהודי נשמה מרוממת שכזו, לעומת הגויים הגסים והמגושמים, חסרי הנשמה. משם, ממקום מושבו בשמים, הוא מעביר את ההרגשה הזאת אל הגויים שבארץ, וכעת הם רותחים מזעם למראה יהודי זך וטהור ביום הכיפורים.
מה עושים הגויים, מלבד לרתוח מזעם? כאמור, הם מצאו שיטה כיצד לערער ולבטל את מעלתם של עם ישראל: הם מפתים אותם לסור מדרך ה', לעזוב את התורה והמצוות ולחבור אליהם ואל תרבותם. ואז, כאמור, טוענים הגויים: אם היהודים הולכים בדרכי הגויים ומתנהגים כמו גויים – מה ההבדל בינינו לבינם?
בספר היצירה, הספר הראשון בעולם, מובא המושג עש"ן – עולם שנה נפש. כל מה שיש בעולם – יש בשנה, כלומר כל אזור בעולם מכוון כנגד אחד המועדים והחגים; וכל מה שיש בעולם יש בנפש, כלומר כל אזור בעולם מכוון כנגד אחד האיברים באדם. כמו כן, כל חג בשנה מכוון נגד אחד האיברים באדם. האחד תלוי בשני.
למשל, בעולם יש אזורים שבהם כל השנה יש אור. כנגד זה בשנה יש חג של אור – חנוכה. בנפש יש נקודה של אור – עיניים.
כל אחד משלושת החלקים הללו – עולם שנה נפש – שואב את כוחו ממקום אחד: בית המקדש.
כל מקום בעולם מכוון כנגד אחד מכלי המקדש. יש מקום בעולם שהוא כנגד הארון, שהכרובים היו סוככים עליו מלמעלה. יש מקומות שיש בהם אור כל השנה – כנגד המנורה. ויש מקומות בעולם שיש בהם שפע ועושר – כנגד השולחן וכנגד מזבח הקטורת. יש מקומות בעולם שאסור להעביר שם ברזל, כמו 'משולש ברמודה' שבאוקינוס האטלנטי – זהו כנגד מזבח החיצון, שנאסר להניף עליו ברזל. כל דבר שהיה בבית המקדש השפיע על כל העולם.
וכן שנה: חג השבועות – כנגד הלוחות, יום כיפורים – כנגד קודש הקודשים, מנורה – כנגד חנוכה, שולחן כנגד פסח, חג המצות.
וכן הנפש, שהיא החלק החשוב ביותר. כל האדם נמצא בו. המוח – כנגד קודש הקודשים, העיניים – כנגד המנורה, הפה – כנגד השולחן, הנשימה – כנגד מזבח הקטורת, מערכת העיכול כנגד מזבח החיצון.
העולם, השנה, הנפש – כולם שואבים את כוחם מבית המקדש, וכל שינוי שיחול בו ישפיע עליהם.
(דורש טוב, חנוכה)