סימן קט"ז:
ברכת ראה נא בענינו- י"א שלא לומר נא, והמ"א והא"ר ועוד כתבו שאין לזוז מן המנהג לומר נא.
ברכת רפאינו- אין אומרים רפאינו ד' אלוקינו, משום שלשון הפסוק הוא "רפאיני ד' וארפא. ויאמר חולי בצירי. ואע"פ שהפסוק בלשון יחיד אומרים בתפילה רפאינו בלשון רבים, מפני שרק בדרך קריאה אין לשנות מלשון הפסוק (מיחיד לרבים, או שאר שינוי כגון לנוכח), אבל בדרך תפילה ובקשה מותר, אמנם אם אומר מזמור שלם אסור לשנות אפילו דרך תפילה.
יכול להתפלל על חולים ברפאינו, ויאמר רפא נא פלוני בן פלוני בתוך שאר חולי ישראל, ובפניו א"צ להזכיר שמו.
סימן קי"ז:
ברכת השנים- הנוסח ושבענו מטובך, ובסידור האר"י כתוב מטובה.
שאלת גשמים
תחילת שאלת גשמים- שואלים גשמים בברכת השנים, ומתחילים בתפילת ערבית של תחילת יום השישים אחר תקופת תשרי (וחשבון השישים כולל גם את יום התקופה, גם כשהתקופה נפלה מעט קודם הלילה), ובא"י שצריכים יותר לגשמים מתחילים בליל ז' מרחשון (ואם לא שאל בלילה הראשון מחזירים אותו, וי"א שאין חוזר אם לא עבר ס' יום מעת לעת). ואם חלה תחילת השאלה בשבת וטעה והתפלל תפילת חול ונזכר באמצע ברך עלינו (שדינו לסיים הברכה) לא ישאל גשמים, כיון שהציבור לא התחילו לשאול.
בן א"י בחו"ל או להיפך י"א שאם דעתו לחזור בתוך שנה שואל כמקומו, ואם דעתו לחזור לביתו אחרי שנה שואל כמקום שהוא שם אע"פ שאשתו ובניו בביתו, וי"א שכל אחד ישאל כמו המקום שבו הוא נמצא.
צריך השמש להכריז אחר קדיש לפני תחילת תפילת י"ח לומר ותן טל ומטר, ואף אם לא הכריז יאמרו.
סיום שאלת הגשמים- בין בארץ בין בחו"ל שואלים עד מנחה של ערב פסח, ועד בכלל. ואם טעה בליל יו"ט ראשון והתפלל תפילת חול ונזכר באמצע ברך עלינו, לא ישאל גשמים.
יחידים הצריכים מטר בימות החמה ואפי' ארץ שלימה כספרד או אשכנז, לא ישאלו בברכת השנים מפני שיש היזק במטר לשאר ארצות, אלא ישאלו בשומע תפילה. וכן יעשו בני חו"ל במקומות הצריכים למטר אחרי ז' מרחשון או בין פסח לעצרת. ודווקא היחיד שואל אבל הש"ץ לא יאמרו בחזרה, ומנהגנו שיאמר הש"ץ בחזרה פסוקים ושאר לשונות ולא ותן טל ומטר, ובשבת ור"ח ויו"ט אומרים י"ג מידות ומזמורי תהילים של מטר.
טעות בשאלת גשמים
מי ששאל מטר בימות החמה מחזירים אותו אע"פ ששאל טל, ואם עקר רגליו חוזר לראש, ואם לא עקר רגליו חוזר לתחילת הברכה, ואפי' נזכר קודם שסיים ברכת השנים צריך לחזור לתחילת הברכה, ואם חזר לותן ברכה, אפי' עשה כך אחרי כדי דיבור, וסיים הברכה, יצא בדיעבד.
ואם כל הארץ צריכה למטר וטעה היחיד או הציבור או הש"ץ, בשוגג או במזיד ושאל בברכת השנים, חוזר ומתפלל נדבה בלא לשאול בברכת השנים, (ואם לא סיים התפילה מסיים ואח"כ חוזר), וכתב הרמ"א שאינו חייב לעשות כך. והשואל בחו"ל בין פסח לעצרת ולא היה זמן עצירת גשמים צריך מדינא לחזור ולהתפלל בתורת נדבה, ומקומות שצריכים לגשמים אף שלא נעצר המטר, לכתחילה אין לשאול, ולענין דיעבד נחלקו הפוסקים, ויחזור ויתפלל ויתנה. וכן הדין בחו"ל לפני ס' יום שאחר התקופה.
אם לא שאל מטר בימות הגשמים אם נזכר לפני סיום הברכה יאמרו שם, ואם נזכר אחרי שאמר כשנים הטובות יחזור ויאמר וברך שנתנו כשנים הטובות, וטוב שיאמר ותן טל ומטר וימשיך כסדר, ואם נזכר קודם שהתחיל תקע בשופר י"א שאומרו שם, ועדיף לאומרו בשומע תפילה, ואם נזכר אח"כ יאמרו בשומע תפילה קודם כי אתה שומע, (ובתענית יקדים שאלת גשמים לעננו), ואם נזכר אחר ברוך אתה ד' יאמר למדני חוקך ויאמר ותן טל ומטר ואח"כ כי אתה שומע, ואם סיים ברכה זו ולא התחיל רצה יאמר שם ואח"כ יאמר רצה, ואם נזכר אחר שהתחיל רצה ולא עקר רגליו חוזר לברכת השנים, ואם עקר רגליו חוזר לראש התפילה, (ואם אינו רגיל לומר תחנונים אחר התפילה, או שסיים התחנונים ואמר יהיו לרצון דינו כעקר רגליו, ודלא כהחיי אדם).
השוכח דבר שהוא מעיקר הברכה (כגון קיבוץ גליות) לדעת הגר"א ועוד ראשונים יצא וא"צ השלמה, ולדעת השו"ע צריך השלמה, ואפשר שיוכל להשלימו בשומע תפילה כמו לענין ותן טל ומטר, וצ"ע למעשה.
סימן קי"ח:
חתימת ברכת השיבה- חותם מלך אוהב צדקה ומשפט, ואם חתם המלך המשפט או הקל המשפט יצא. ובעשי"ת חותם המלך המשפט, ויזהר לאומרו בשני ההי"ן, כי י"א שאם אמר מלך המשפט חוזר, ומ"מ בדיעבד אינו חוזר. ואם אמר בעשי"ת כדרכו בכל השנה כתב הרמ"א שא"צ לחזור (אא"כ רגיל לומר הקל אוהב צדקה ומשפט), והסיקו האחרונים דמ"מ אם נזכר בתוכד"ד יאמר המלך המשפט.
סימן קי"ט:
הוספות בתפילה
הוספה בברכות האמצעיות- יכול להוסיף בברכות האמצעיות מעין הברכה, כגון להתפלל על חולה ברפאנו, ועל פרנסה בברכת השנים. וכתב הפמ"ג שאין להוסיף אלא כשיש לו חולה או שצריך לפרנסה. וצריך לפרש בקשתו כיאות. וחולה בפניו א"צ להזכיר שמו. ויתחיל בברכה שקבעו חכמים, ויאמר מאמר שלם מענין הברכה, ואח"כ יוסיף בקשתו.
הוספה בשומע תפילה- בברכה זו יכול להוסיף בקשות על כל צרכיו, וגם בקשות על העתיד. וטוב להתוודות על חטאיו בשומע תפילה ויאמר חטאתי עויתי פשעתי, ואם יש לו עוון חדש יזכירו בתפילה הראשונה שלו, ויתפלל בהכנעה ועכ"פ בקול בוכים ויקבל שלא לעשות כך עוד. וטוב לשאול על מזונותיו ואפי' הוא עשיר.
דעת רבינו יונה שכשמוסיף בברכה מעין אותה ברכה, אם מוסיף בשביל כלל ישראל או רבים יאמר בלשון רבים ולא בלשון יחיד, ולא יוסיף באמצע הברכה אלא בסופה (ומ"מ מצדד הפמ"ג שאין להוסיף אחר אמירת ברוך אתה ד'), ואמנם ציבור יכולים להוסיף גם באמצע הברכה (ומה שהוסיפו סליחות באמצע סלח לנו כשהתפללו על מהרי"ל, י"ל שכיון שרבים צריכים לתורתו כצורך רבים דמי). ואם שואל צרכי עצמו יכול לשאול באמצע הברכה, ודווקא בלשון יחיד. וטוב להזהר לכתחילה כשיטת רבינו יונה. ובשומע תפילה או בסוף התפילה ואפי' קודם יהיו לרצון יכול להוסיף בלשון יחיד או רבים בין צרכיו בין צרכי רבים, והב"ח כתב שבשומע תפילה לרבינו יונה אסור לשאול באמצע הברכה בלשון רבים.
אריכות בהוספות- י"א שהמוסיף בקשה לצורך יחיד לא יאריך, ואפי' בשומע תפילה, אבל אחר התפילה אפי' קודם יהיו לרצון יכול להאריך.
טעות בברכות האמצעיות- אם דילג ברכה מהאמצעיות, או שלא חתמה כדין, או ששינה בענין שצריך לחזור שחיסר דבר עיקרי בברכה כגון ותן טל ומטר או קבוץ גלויות (ואף שחתם כראוי, ודעת הגר"א שאם חתם כראוי א"צ לחזור, וכן דעת הרשב"א והרמב"ן), א"צ לחזור אלא לראש אותה הברכה, וימשיך כסדר, ואם נזכר באמצע הברכה יחזור למקום שטעה.
עננו בתענית- ש"ץ ששכח לומר עננו אם לא אמר השם של חתימת רפאנו יאמר שם עננו עם חתימה ויחזור ויאמר רפאינו, ואם אמר השם לא יחזור אלא יאמרו בשומע תפילה (בלא חתימה), ואם שכח אפי' לא התחיל רצה יאמר לפני אלוקי נצור. ואם חזר ברכתו לבטלה (והיינו מה שחוזר ואומר רפאינו). ואם אמר עננו לפני ראה נא נחלקו האחרונים אם יחזור ויאמר במקומה או לא. ואם לא היו י' מתענים והגיעו אחרי רפאינו יאמר הש"ץ עננו בשומע תפילה, ואם היו בתחילת החזרה ויצאו לא יאמרו במקומו, וטוב שיאמרו בשומע תפילה, ואם התחיל לומר עננו ויצאו גומר. ויחיד אומר עננו בשומע תפילה, ואם שכח וסיים שומע תפילה אינו חוזר.
סימן ק"כ:
ברכת רצה- יאמר רצה בכל התפילות (ודלא כהנוהגים במנחה להתחיל מ"ואשי ישראל), והפמ"ג כתב שאחרי שנהגו לומר רצה, המדלגו נקרא משנה ממטבע שטבעו חכמים, ודינו כטועה בברכה שצריך לחזור, והמ"ב כתב שצ"ע אם צריך לחזור, ואפי' בשחרית. ואשי ישראל היינו התפילות שהם במקום קרבן, וי"מ אנשי ישראל והיינו שמיכאל שר הגדול מקריב נשמות הצדיקים על מזבח של מעלה לריח ניחוח, וכתב הט"ז שהפירוש הזה הא המובחר מכולם, וי"מ שהכונה שהקב"ה ישיב את העבודה ואת הקרבנות, וכתב הגר"א שהעיקר כפירוש זה.
סימן קכ"א:
ברכת מודים
הכריעות- שוחין במודים בתחילה כשאומר מודים, וכשאומר ד' יזקוף, וכן ישחה בסוף ברכה זו בברוך אתה וכשאומר השם יזקוף. ואם נזדמן לו רוק לא ישחה עד שיצא הרוק מפיו.
האומר מודים מודים משתקין אותו, בין חזר על המילים ובין אם חזר על הענין, ואע"פ שלא חזר והשתחוה. ואם חזר רק על תיבת מודים צ"ע.
ברכת כהנים- יחיד אינו מברך, וכתב הרמ"א שכך עיקר, אבל י"א שיברך וכן המנהג. ואם בירך אין מחזירים אותו, ואין למחות ביד האומרים אותו. ובבית האבל אין לומר אלוקינו ואלוקי אבותינו, (ובדגול מרבבה חולק).
סימן קכ"ב:
דיני סוף התפילה
מתי מותר להפסיק- אין להפסיק לענית איש"ר וכדו' לפני יהיו לרצון, ואחרי יהיו לרצון מותר להפסיק לכל אמן, ואם רגיל לומר תחנונים אחרי התפילה, ואמר יהיו לרצון, והגיע הש"ץ לקדושה או לקדיש יקצר ויפסע ויאמר, ולכהפ"ח יאמר יהיו לרצון, ואם לא קיצר יכול להפסיק כמו שמפסיק בברכות ק"ש באמצען, אבל לא יענה סתם אמן. והרמ"א כתב שבמקום שנוהגים לומר תחנונים לפני יהיו לרצון יכול להפסיק גם לקדיש קדושה וברכו (ולשאר דברים שמותר בברכות ק"ש כמבואר סימן ס"ו), ואפי' אם לא התחיל התחנונים, ואפי' אם דרכו להחמיר לומר יהיו לרצון לפני התחנונים (דטוב לומר גם לפני התחנונים וגם אחריהם), מותר לו לענות, וטוב להחמיר בזה, ואם התחיל לומר תחנונים שאינו רגיל בהם ונזדמן לו לומר איזה אמן אסור לענות לפני יהיו לרצון. ואם סיים תפילתו ואינו יכול לפסוע כיון שעומד מאחוריו איזה אדם לכו"ע יכול להפסיק לענית אמן, והמאמר מדרכי כתב בפשיטות שמותר לומר גם ברוך הוא וברוך שמו.
אמירת תחנונים- מדינא אין איסור לומר תחנונים לפני יהיו לרצון, אמנם נכון לומר לפני התחנונים יהיו לרצון, ויכול לחזור ולאומרו אחרי התחנונים, וכתב המ"ב שכך נכון לעשות. ויהיו לרצון מסוגל לכמה עניינים וסודו סוד גדול, ויש לאומרו בנחת ולכוון, ומועיל הרבה לקבלת התפילה.
נכון לכל אדם להתפלל כל יום על צרכיו ופרנסתו, ושלא תמוש התורה מפיו ומפי זרעו וזרע זרעו, ושיהיו כל חלציו עובדי ד' באמת, ולא ימצא פסול בזרעו, וכל מה שצריך, ויכול להתפלל בכל לשון, ועדיף להתפלל בסוף התפילה מאשר בשומע תפילה, כדי שיוכל לענות קדיש או קדושה. הרגיל לומר עשה למען שמך וכו' זוכה ומקבל פני שכינה.
סימן קכ"ג:
הכריעות והפסיעות בסיום תפילת י"ח
ג' הפסיעות- בסיום התפילה כורע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה, ופוסע בעודו כורע ג' פסיעות, ועוקר רגל שמאל תחילה פסיעה קטנה ובאיטר רגל יש דעות בין הפוסקים, ואח"כ פוסע ברגל ימין פסיעה גדולה, וחוזר ופוסע ברגל שמאל להשוות רגליו, והיא שיטת הארחות חיים, ושיטת רבינו מנוח לעשות ג' פסיעות כפולות, אבל הרבה אחרונים העתיקו שיטת הארחות חיים.
אמירת עושה שלום- אחר שסיים הפסיעות לא יזקוף אלא הופך פניו לשמאלו (שהשכינה כנגדו, ושמאלו הוא ימין הקב"ה), ואומר ברגלים מכוונות עושה שלום במרומיו, והופך פניו לימינו ואומר הוא יעשה שלום עלינו, ואח"כ ישתחוה לפניו כעבד הנפטר מרבו ויאמר ועל כל ישראל. ולא יאמר עושה שלום בזמן שפוסע.
שיעור הפסיעות- השו"ע כתב שיהיו לפחות עקב בצד גודל, ומשמע מדבריו שעדיף פסיעות גדולות יותר, ודעת הרמ"א שלכתחילה אין להוסיף על שיעור זה, וכן פסקו הב"ח והדרך החיים. ואף במקום צר ודחוק אין לפחות משיעור זה, ויש מקילים בשעת הדחק, ואם האדם שמאחוריו באמצע התפילה לא יכנס לד' אמותיו.
נהגו לומר אח"כ יה"ר שיבנה בית המקדש וכו'. רמ"א.
מתי יחזור למקומו- ימתין במקום שכלו הפסיעות עד שיגיע ש"ץ לקדושה, ולפחות עד תחילת חזרת הש"ץ, כדי שלא יהיה נראה שבא להפטר מרבו, אלא שחוזר לאמירת קדושה או כדי לכוון לחזרת הש"ץ, ואפי' פסע לאחוריו ממש לפני קדושה יכול לחזור לקדושה (ולא דמי לתחנון שמהרי"ל היה אומרו במקום שכלו הג' פסיעות), ולכתחילה יש להמתין לקדושה אא"כ המקום דחוק ואתו לאינצויי, או שמאריכים בפיוטים. וכל זה כשרוצה לחזור למקומו, אך אינו מחויב לחזור למקומו, והמ"א כתב שלסוברים שצריך ו' פסיעות כולל החזרה למקומו א"כ צריך לחזור למקומו. ומטעם זה יש המקפידים שלא יעבור אדם במקום שפסעו כדי לא להפסיק בין ו' הפסיעות, אמנם עי"ז טועים וחוזרים למקומם מיד, ומפסידים את ההמתנה שהיא מעיקר הדין.
אסור להחזיר פניו לציבור לצד מערב לפני שסיים הש"ץ תפילתו, כי גורם לבטל כוונת המתפללים, וגם יחשדוהו שדילג, ואם סיים הש"ץ אבל רוב הציבור לא סיימו, תלוי בב' הטעמים, וצ"ע.
יחיד המתפלל להרמ"א ימתין במקומו כדי הילוך ד"א, ולב"ח ימתין כשיעור שיגיע ש"ץ לקדושה או לפחות שיתחיל חזרת הש"ץ, וכ"כ המ"א, ובמקום הדחק יש להקל בזה. אמנם אם מתפלל גם תפילת תשלומין לכו"ע די בהמתנה כדי הילוך ד"א.
דיני הפסיעות וההמתנה לש"ץ- הש"ץ יעמוד כדי הילוך ד"א לפני שיחזור למקומו להתפלל בקול רם, לרמ"א אינו אלא מנהג, והגר"א כתב שזה מדינא. ואחרי שמסיים חזרת התפילה א"צ לחזור ולפסוע ג' פסיעות מפני שסומך על הפסיעות שבסוף הקדיש שאחרי ובא לציון שעיקרו על תפילת י"ח (וקריאת התורה וכדו' הם חלק מסדר התפילה), ואין לש"ץ לשוח עד הקדיש שלא מענייני התפילה, ואם רוצה לפסוע גם בסיום החזרה אין למחות בידו. ואם לא התפלל בלחש פוסע גם בסיום החזרה.
לפני החזרה יאמר הש"ץ ד' שפתי תפתח, ובסיום התפילה להרמ"א לא יאמר יהיו לרצון, והשל"ה והגר"א כתבו שיאמר.
סימן קכ"ד:
חזרת הש"ץ
הוצאת מי שאינו בקי- הש"ץ חוזר על התפילה כדי להוציא את מי שאינו בקי, וצריך היוצא לכוון לכל מה שהש"ץ אומר, ואם אינו מבין לשון הקודש לא יצא (אף שהמתפלל בעצמו ואינו מבין יצא, ומ"מ יראה להבין ברכת אבות), ואסור ליוצא יד"ח להשיח או להפסיק אפי' לברכו וברוך הוא וברוך שמו או לקדושה של אחרים, אבל עונה אמן אחר ברכות הש"ץ. וצריך שיהיו עשרה בבית הכנסת, ואם לאו אינו יוצא יד"ח. והבקי אינו יוצא יד"ח מהש"ץ. וגם כשאין בבית הכנסת מי שאינו בקי, מ"מ יחזור הש"ץ התפילה.
אם אומרים פיוטים א"א לצאת מהש"ץ אא"כ שומע כל הפיוטים, אמנם הש"ץ חוזר התפילה כי יתכן שיש מי שיכוון לשמוע הכל, אף שרחוק הוא.
מתי הש"ץ יוצא יד"ח תפילה בחזרה- אם הש"ץ נכנס לבית הכנסת והציבור כבר התפללו בלחש, אם יש אחר עדיף שלא יעבור לפני התיבה, ואם אין אחר יתפלל בקול רם וא"צ לחזור ולהתפלל בלחש, ודין זה הוא אפי' בשחרית אע"פ שמפסיד סמיכות גאולה לתפילה. ש"ץ שהתפלל במנין אחר וצריך לחזור ולהתפלל בקול רם, לא יחזור ויתפלל בלחש. מי שיש לו ספק אם התפלל שחרית בשבת או מוסף בחול המועד, שאינו יכול להתפלל לנדבה, יכול להיות ש"ץ ויוצא מספק.
יציאה יד"ח בחזרת הש"ץ כשטעה בתפילה- מי ששכח דבר שצריך לחזור על התפילה בגללו, ואפי' משיב הרוח שהוא מג' ברכות ראשונות, יכוון לכל חזרת הש"ץ, ויפסע הג' פסיעות, ולא יאמר מודים דרבנן אלא יכוון לש"ץ (והש"ץ צריך לאומרו בקול, ולכל הפחות שיוכלו י' לשומעו). ואם לא גמר תפילתו וטעה בדבר שצריך לחזור לרצה כתב רעק"א שלא יחזור אלא ישמע מהש"ץ כל התפילה, ולכאו' לא ימשיך תפילתו. והבה"ל כתב שא"צ לשמוע מהש"ץ אלא מרצה ואילך. והאידנא שיש לחוש שלא יכוון כראוי מוטב שיחזור ויתפלל בעצמו, ואם הש"ץ מבליע מילים צריך מדינא להתפלל בעצמו. (סעיף י').
תפילה בקול עד הקל הקדוש- בשעת הדחק שירא שיעבור זמן תפילה, יכול להתפלל בקול עד הקל הקדוש, והציבור יאמר עמו מילה במילה גם ברכת לדור ודור, וי"א שלכתחילה יתפללו הציבור בלחש והש"ץ בקול רם עד אחר שומע תפילה ומודים, והעולם אין נוהגים כך. וכן הדין בשחרית אם יעברו ד' שעות, וצ"ע דכיון שיכול להתפלל לאחר ד' שעות, אפשר שלא עקרו תקנת הש"ץ בשביל זה. ואם יש מעט זמן ויכול אחד להמתין ולענות אמן ימתין ויענה אמן, ואם אין השעה דחוקה כ"כ לא יתחילו הציבור רק לאחר שאמר הש"ץ הקל הקדוש, אבל אם השעה דחוקה ביותר די שהתינוקות או אחד שכבר התפלל יענה אמן, ואם א"א להשיג בקלות מי שיענה אמן א"צ להקפיד על זה.
מתי יתחיל הש"ץ לחזור התפילה- א"צ להמתין לאלו המאריכים בתפילה ואפי' לאדם חשוב מפני טורח הציבור, ועכשיו נהגו להמתין לאב"ד לפי שרוב האנשים מתפללים במרוצה, ואם אין אב"ד ימתינו על המתפלל מילה במילה, אבל אם מאריך אין להמתין עליו. (ומי שצריך להאריך וירא שיתלוצצו עליו, וכוונתו לשם שמים, יכול לפסוע לאחוריו אע"פ שעדיין לא גמר תפילתו). וכן בתחילת התפילה א"צ מעיקר הדין להמתין לאדם חשוב או גדול אם יש עשרה, ואם יכולים לבוא לידי קלקול כגון להתפלל לפני צאת הכוכבים נכון להמתין, והיום נהגו להמתין לאב"ד מפני שרגילים לקבוע עמו לימוד אחר התפילה, שהוא ענין גדול, ומ"מ לא יאחרו זמן ק"ש ותפילה בשביל זה ועל הרב להקדים לבוא כדי שלא ימתינו לו.
אמירה יחד עם הש"ץ- אסור לומר עם הש"ץ את הברכות, וגם לומר עמו חלק מהברכה אינו נכון, והמזמרים עם הש"ץ הוי כיוהרא ויש לגעור בהם דהוי כקלות ראש.
דיבור בזמן חזרת הש"ץ- אסור לשוח שיחת חולין בזמן חזרת הש"ץ אפי' אם מכוון בסוף הברכות ועונה אמן, והעושה כך הוא חוטא וגדול עוונו מנשוא, ובתי כנסיות נחרבים מחמת זה, ויש למנות אנשים ידועים להשגיח על ענין זה.
כוונת הציבור לחזרת הש"ץ- על הציבור לכוון לברכות שמברך החזן ולענות אמן, (וכתב השל"ה שראה אנשים השמים הסידור בפניהם ועיניהם וליבם שם כדי לכוון), ואם אין ט' מכוונים לברכותיו קרוב להיות ברכותיו לבטלה, וכל אחד יחשוב שאין ט' זולתו ויכוון לכל הברכה. והעולם נוהגים למנות לעשרה גם מי שמדבר ואינו שומע כראוי, ובאופן זה טוב שיתנה הש"ץ שאם לא יהיו י' שיכוונו לברכותיו תהא תפילת נדבה.
אין לומר תחנונים או ללמוד בחזרת הש"ץ, ואף אם מכוונים לסוף הברכה ועונים אמן כראוי, מ"מ יבואו עמי הארץ לא להאזין לש"ץ ולשוח שיחה בטלה, ונמצאו מחטיאים את הרבים.
עמידה בחזרת הש"ץ- כתב הרמ"א שי"א שיש לעמוד בחזרת הש"ץ, והטעם משום דשומע כעונה, וכן היה מנהג הקדמונים, ובתוך ד"א לש"ץ אסור לכו"ע לשבת.
ענית ברוך הוא ברוך שמו- כל ברכה שהאדם שומע צריך לענות ברוך הוא וברוך שמו, ובברכות קצרות יזהר הש"ץ להמתין ולא לסיים את הברכה עד שיגמרו לענות, כדי שכולם ישמעו איזה ברכה הוא מסיים, וגם שיוכלו לענות אמן מיד אחרי סיום הברכה, ומטעם זה יש שנמנעים מלומר ברוך הוא וברוך שמו, שהרי אמן חמור ממנו, אבל נכון לעשות כנ"ל. ואין להפסיק לענית ברוך הוא וברוך שמו בפסוקי דזמרה או בברכות ק"ש ואפי' בין הפרקים. וברכה שהוא יוצא בה יד"ח אין לענות עליה ברוך הוא וברוך שמו, ומ"מ בדיעבד אין להחמיר בזה.
ענית אמן
ענית אמן וכוונתה- יש לענות אמן אחר ברכות הש"ץ, ואף אלו היוצאים יד"ח בברכות הש"ץ יענו אחריו אמן, ויכוונו בברכות הודאה אמת היא הברכה שבירך המברך (וגם מה שאמר ברוך אתה ד' הוא אמת) ואני מאמין בזה, ובתפילות צריך לכוון שגם הוא מתפלל שיקויים דבר זה, ובברכת אבות ומחיה המתים יל"ע אם יכוון יה"ר שהקב"ה יביא גואל ויחיה מתים, ובקדיש צריך לכוון שיאמנו דברי הש"ץ במהרה ובזמן קרוב.
מתי ימשיך הש"ץ את הברכה הבאה- הש"ץ לא יתחיל ברכה שאחריה עד שיסיימו רוב הציבור לענות אמן, וכן בקדיש, והרבה נכשלים בזה, ואם הש"ץ התחיל כבר ברכה אחרת אין לענות אמן. ואם מיעוט הציבור מאריכים באמן יותר מדי א"צ להמתין להם, ואם רוב הציבור אמרו במרוצה, צריך להמתין למיעוט, אבל בסתמא אין לתלות בהכי, ואם הוא בא להוציא יד"ח ימתין גם על המיעוט, ולענין חזרת הש"ץ יש דעות בין האחרונים.
אמן בקטנים- צריך ללמד בניו הקטנים לענות אמן כי מיד כשהתינוק עונה אמן יש לו חלק לעוה"ב, וצריך לחנכם שיעמדו באימה ויראה, והקטנים ביותר המשחקים בבית הכנסת מוטב שלא להביאם כי הרגל נעשה טבע, ומבלבלים דעת המתפללים, והמביאם ידקדק שיהיו נקיים כדי שלא להכשיל את העומדים בד' אמותיהם.
יש לשהות בין אמן לבין מודים.
מי שצריך לענות אמן על ב' דברים, יענה פעמיים אמן ובכל אחד יכוון על דבר אחר, ועדיף שיענה אמן ואמן.
אמן חטופה- לא יענה כאילו הא' נקודה בשוא או בשאר נקודות אלא בקמץ גדול, ולא יחטוף לענות אמן לפני שהש"ץ סיים הברכה לגמרי.
אמן קטופה- לא יבלע את הנ' אלא יוציאה שתהיה ניכרת, וכן הא' או המ'. וגם לא יפסיק באמצע המילה.
אמן יתומה- שיטת המחבר שהאיסור הוא רק באופן שבא לצאת באיזה ברכה ולא שמע את הברכה והוא עונה אמן, ואע"פ שיודע איזה ברכה בירך הש"ץ, ואע"פ ששמע תחילת הברכה. ואם בא לצאת בברכה צריך לשמוע את כולה, ואם לא שמע אפי' רק תחילתה צ"ע אם מותר לענות עליה. אבל אם לא בא לצאת יד"ח מותר לענות אפי' אם אינו יודע על איזה ברכה הוא עונה, ואפי' בחזרת הש"ץ. ושיטת הרמ"א שאף אם לא בא לצאת יד"ח אסור לענות אמן אם לא יודע איזה ברכה אמר הש"ץ, אבל אם יודע איזה ברכה מותר לענות אפי' בחזרת הש"ץ, וי"א שבחזרת הש"ץ נחשב שכולם מחויבים ואין לענות אפי' יודע על איזה ברכה עונה, אא"כ שמע סיום הברכה מהש"ץ עצמו, ויש לחוש לכתחילה לשמוע את הש"ץ, ואם לא שמע ויודע איזה ברכה סיים הש"ץ יענה אמן. ולא ימתין עם ענית האמן אלא יענה מיד אחר שהש"ץ סיים הברכה, או בתוכ"ד (י"א ג' תיבות וי"א ד'), ואם רוב הצבור או יחיד העונה עדיין לא סיימו לענות אמן גם הוא יכול לענות בתוכ"ד של עניתם, אפי' אחר כדי דיבור מסיום הברכה, ולדעת רעק"א יכול לענות אחר שסיימו הציבור לענות אמן אם לא הפסיק בדיבור, ולשלטי גבורים אם לא המשיך הש"ץ תפילתו יכול לענות אף אם רוב הציבור סיימו לומר אמן. ולדבריהם ה"ה בקדיש קדושה וברכו יכול לענות אם יש מיעוט שעדיין לא סיימו לענות. וכן יענה אמן אם סיים תפילתו ואמירת התחנונים כשהציבור באמצע לענות אמן, (והט"ז מתיר לענות גם מיד אחרי שהציבור סיימו), ואם הש"ץ מאריך בנגון של ואמרו אמן לא ימתין אלא יאמר אמן מיד, אבל אם מנגן ולא סיים את הברכה ימתין עד שיסיים את עצם התיבה של הברכה.
לא יענה אמן קצרה שנראה שדומה עליו כמשא, אלא כשיעור אמירת קל מלך נאמן, ולא יאריך יותר מדי.
העונה אמן לא יגביה קולו יותר מן המברך, וה"ה בענית ברכו, ואם כוונתו לזרז את הציבור מותר.
עונים אמן אחר קטנים שהגיעו לחינוך, וכן אחר נשים במצוות עשה שהזמן גרמא, וכן אחר חרש המדבר ואינו שומע, אבל לא אחר השוטה.
סימן קכ"ה:
קדושה
כוונת הקדושה- צריך לכוון ביותר בקדושה לקדש את השם יתברך, ובזכות זה ישרה ד' קדושה מלמעלה, ויכוון לקיים הפסוק ונקדשתי בתוך בני ישראל, והאריז"ל היה מזהיר מאד על זה.
לימוד בזמן הקדושה- לא ילמד בזמן אמירת נעריצך או נקדש אפי' ע"י הרהור, ובשעה שהחזן מאריך בנגון מותר, והנוסח שמוסיפים בשבת א"צ להאזין לחזן בזה (וכן המנהג לאומרו לפני החזן) ומותר אז ללמוד ע"י הרהור, וי"א שה"ה ב"ימלוך", וכ"ש ב"לעומתם" וב"ובדברי".
טוב לכוון רגליו בזמן הקדושה, וישא עיניו למרום (להט"ז יסגור עיניו, והרבה אחרונים חולקים), ואין לקב"ה הנאה בעולם כאותה שעה, וירים גופו ועקבו למעלה בקדוש ברוך וימלוך, ולא ידלג ויקפוץ, ויש מיישבים המנהג, ואין לעשות כך במקום שאין נוהגים כך.
אין לדבר באמצע קדושה, ומהרי"ל לא היה מדבר עד אחר אמן של "הקל הקדוש".
מהרי"ל היה כורע בברוך ובימלוך וזוקף בשם, ואין ראיה לזה, ועל כן לא נהגו כך.
ענית נקדישך- אין הציבור אומרים נקדישך עם הש"ץ, כי הש"ץ אומרו בשביל הקהל, אלא שותקים ומכוונים למה שאומר הש"ץ עד שמגיע לקדושה, ואפי' יש מנין מלבדו, ונכון לנהוג כשיטה זו. (וכן לגבי קדיש לא יאמר עם החזן יתגדל עד איש"ר, ולא ילמד אפי' בהרהור). ויש מקילים שאפשר לומר נקדישך עם הש"ץ, וכן המנהג בימינו כשיטת הט"ז או על פי כתבי האר"י שהביא המ"א. והגר"ז כתב שיחיד לא יאמר עם הש"ץ, אבל לכל הקהל מותר מדינא לומר אפי' לא עם הש"ץ יחד, ומ"מ לכתחילה אין לנהוג כך.
נוסח הקדושה- אומרים שמקדישים ולא שמקדישין. ויפסיק בין שמקדישים לאותו. ובשבת אומרים כדבר האמור בקמץ. הב"ח כתב לומר "וכן כתוב על יד נביאך", והנוסח שלנו הוא "ככתוב".
הש"ץ לא ימשוך באמירת "לעומתם" ו"ובדברי", כדי שלא ימשיכו הקהל לפני שמסיים, וכן בקדיש וברכו וכל דבר שעונים אחר הש"ץ או אחר המברך, כדי שלא יהיה זה כעין אמן חטופה.
מנין לענית הקדיש- לא יענה קדוש לפני הקהל כי י"א שלא יצא יד"ח וצריך לענות פעם נוספת, וכן יש להזהר שלא לומר אחרי הציבור, ואם הוא באמצע פיוט יפסיק ויענה.
איש"ר עדיף מקדושה, ואם כבר שמע קדיש עדיף שיענה קדושה. ואם שמע קדיש באמצע קדושה יגמור עד כבודו, ואם שומע אז יאמר איש"ר.
סימן קכ"ו:
ש"ץ שטעה
ש"ץ שדילג ברכה- אם דילג ברכה או יותר בטעות, וכשמזכירים לו יודע לחזור למקומו, אין מסלקים אותו, אלא שוהים עד שיזכירו לו, ויחזור למקום שטעה כדין יחיד שטעה, ואם שהה שעה ואינו יכול להייתשב בדעתו לחזור למקומו יעמוד אחר תחתיו, (ומשמע מהרמב"ם שעד שעה ממתינים ושאר הפוסקים לא הזכירו שיעור זה). וכן הדין אפי' טעה בתחית המתים או בבונה ירושלים, ואם השמיט שתיהם דעת הט"ז שמסלקים אותו ויש חולקים.
אם דילג במזיד מסלקים אותו.
אם טעה בברכת ולמלשינים ודילג כל הברכה, אין ממתינים שיזכירו לו אלא מסלקים אותו מיד, שמא נזרקה בו אפיקורסות ואינו רוצה לקלל עצמו, ואפי' היה מוחזק לכשר וצדיק, ומ"מ אין מסלקים אותו מלהיות ש"ץ בגלל פעם אחת. ואם לא רצה לומר ולכופרים אלא ולמלשינים אין מסלקים אותו. ואם דילג תחילת הברכה ואמר את סופה או שהתחיל בה וטעה אין מסלקים אותו. וכן אם דילג הברכה ונזכר מעצמו אין מסלקים אותו. ואם דילג אותה ואת הברכה הסמוכה אפשר שאין מסלקים אותו.
ש"ץ שידוע שהוא כופר בתחית המתים או בגאולה העתידה או בתורה מן השמים או בשכר ועונש, הרי הוא אפיקורוס גמור, ואין להניחו להיות ש"ץ, ואם עמד בחזקה אין עונים אחריו אמן.
אם אינו יודע לחזור למקומו אף אחר שמזכירים לו, או שנחלש ואינו יכול להמשיך, יעמוד אחר תחתיו, ולא יהיה סרבן באותה שעה, וטוב לקחת מי שכיוון לכל התפילה עם הש"ץ, ולא שח בזמן חזרת הש"ץ, ואם אין אדם כזה יקחו מי שלא כיוון, והמחליף יתחיל מתחילת הברכה שטעה בה הראשון, ואפי' לא טעה אלא בסוף הברכה, ואם טעה בג' ראשונות יתחיל מתחילת התפילה, ואם טעה בג' אחרונות יתחיל ברצה, בין אם דילג ברכה מאלו ובין אם נשתתק באמצע ברכה או בין הברכות. ומוכח מרעק"א והנשמת אדם שאם המחליף כיוון לתפילת הש"ץ ולא שח יחזור השני לאותה ברכה, (ומצדד דה"ה אפי' לא כיוון אלא מתחילת רצה), ויש לעיין אם מספיק להמשיך במקום שפסק או שצריך לחזור לתחילת הברכה. ואם אמר פיוטים בברכה שצריך לחזור א"צ לחזור על הפיוטים, ואם טעה באתה בחרתנו ולא חזר לראש הברכה בדיעבד אין להקפיד.
ש"ץ שטעה דינו לענין חזרה כמו יחיד שטעה, חוץ משחרית של ר"ח או חול המועד שאם שכח יעלה ויבוא אינו חוזר, שהרי מזכיר ר"ח במוסף, ואם שכח לפני סיום התפילה חוזר לרצה, ואם שכח משיב הרוח או טל ומטר, אף בשחרית של ר"ח חוזר. ושיטת הרמ"א שגם בשחרית של שבת ויו"ט אם התפלל תפילת חול אינו חוזר, ואם עדיין לא סיים תפילתו חוזר לישמח משה או לאתה בחרתנו, אמנם מדברי הרמ"א סי' רס"ח לא משמע הכי. ולענין הלכה הלבוש לא הכריע, והאחרונים פסקו כהרמ"א. ומש"כ הרמ"א והכי נהוג שמא כוונתו אם חל שבת ויו"ט ביחד ושכח הש"ץ להזכיר שבת, שמועיל להזכיר שבת במוסף.
ש"ץ שטעה בתפילת לחש אינו חוזר מפני טורח הציבור, אלא סומך על חזרת התפילה, ואם טעה במעריב חוזר, ובמעריב של שבת יסמוך על ברכת מעין שבע. ואם טעה בג' ראשונות אם נזכר לפני שסיים התפילה חוזר, ואם סיים התפילה אינו חוזר, והטור מיקל אף כשלא סיים התפילה, והסומך עליו לא הפסיד.
ש"ץ כהן ומת מת בבית אם הוא לפני חזרת הש"ץ לא יתחיל, ואם הוא באמצע חזרת הש"ץ יסתמו הפתחים והחלונות, וא"צ להודיע לש"ץ אע"פ שיש טומאה דרבנן, ואם הודיעו לו נחלקו הפוסקים אם צריך להפסיק. ואם א"א לסתום יצא אפי' באמצע התפילה, ויחזור אחר לתחילת הברכה וכנ"ל.
סימן קכ"ז:
מודים דרבנן- כשיגיע הש"ץ למודים ישחה הש"ץ, וישחו עמו הציבור, ולא ישחו יותר מדי אלא כשאר שחיות, (והב"ח כתב שכשאומר עם הש"ץ לא ישחה אלא ינענע ראשו מעט, והעולם לא נהגו כך). ויאמרו מודים אנחנו לך וכו' והש"ץ ממשיך להתפלל כדרכו, והציבור חותמים ברוך קל ההודאות בלא הזכרת השם, (והגר"א כתב לחתום בשם, ולא נהגו כדבריו). וי"א שצריך לשחות גם בסוף וטוב לחוש לדבריו, והרמ"א כתב לומר הכל בשחיה אחת, וכן נוהגים, והגר"א כתב לשחות עד שאתה הוא ד' אלוקינו ואח"כ יזקוף, והב"ח כתב בשם רש"ל לזקוף מעט כשאומר השם עד סופו ואז יכרע, ומשמע מהחיי אדם שכך עיקר הדין.
אמירת ברכנו בברכה המשולשת
אם אין כהנים יאמר הש"ץ אלוקינו ואלוקי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת... ואני אברכם, ואם הש"ץ לא אמר נוסח זה אין מחזירים אותו, וצ"ע אם נזכר קודם שסיים הברכה יחזור ויאמר או לא. ומנהגנו לומר נוסח זה עד עם קדושיך גם אם יש כהנים. ואם אין כהנים יאמר עד שלום. ועונים אחר הברכה השלישית כן יהי רצון, ויש שעונים כן יהי רצון אחר כל ברכה
ויאמר "בברכה" בפתח, וכהנים עם קדושיך היינו שהכהנים הם עם קדושיך, ולא שהם כהנים של עם קדושיך. וכשאומר יברכך ד' יראה לצד ההיכל, ובישמרך יראה לימינו, וביאר ד' לצד ההיכל, ובפניו אליך ויחנך לצד שמאל שלו.
אין אומרים נוסח זה אלא בזמן הראוי לברכת כהנים ולנשיאת כפים.
שים שלום- בשחרית ומוסף אומרים שים שלום, וכן במנחה של תענית ציבור, אבל בסתם מנחה אומרים שלום רב, וכן יחיד המתענה יאמר שלום רב, ובסידור האר"י כתוב בכל התפילות לומר שים שלום. ואם החליף שלום רב בשים שלום או להיפך יצא יד"ח, ואם נזכר בבוקר לפני ברוך אתה ד' שאמר שלום רב יאמר שים שלום, ובערב א"צ לומר שלום רב.
הלכות נשיאת כפים:
סימן קכ"ח:
מצות עשה על הכהנים לברך את ישראל, וישראל העומדים פנים כנגד פנים כנגד פני הכהנים בשתיקה, ומכוונים לבם לקבל ברכתם כדבר ד', גם הם בכלל המצוה.
עשרה לנשיאת כפים- אין נשיאת כפים בפחות מעשרה, דהוי דבר שבקדושה, ולהר"ן לומדים דין זה מגז"ש, ומ"מ הוי אסמכתא ומדרבנן. ודינו כדין קדיש המבואר בסימן נ"ה, והכהנים הם מן המנין ואפי' הרוב כהנים, לפי שהכהנים הם בכלל הברכה שנא' "ואני אברכם" –לכהנים. ואם היו עשרה בתחילת חזרת הש"ץ ואח"כ יצאו, אף שמותר לגמור את חזרת הש"ץ, אסור לישא כפים לפי שהוא ענין בפני עצמו, ואם התחילו לישא כפים בעשרה ויצאו מקצתן גומרים.
י"א שאין נשיאת כפים במקום שאין ס"ת, אבל כמעט כל האחרונים חולקים על זה.
י"א שמי שבא ואמר כהן אני נאמן לישא כפיו, וכן המנהג.
נשיאת כפים בזר- אין לזר לישא כפיו אפי' עם כהנים אחרים, ועובר בעשה. ולדעת הב"ח אם אמר יברכך וכו' ולא נשא כפיו אינו עובר, אבל בנשיאת כפים עובר אף אם לא בירך אשר קדשנו, ולהפמ"ג עובר אף בלא נשיאת כפים. וכתב המגן גבורים שאם אינו מכוון למצוה אינו עובר, וזה למאי דקימ"ל מצוות צריכות כוונה, דאל"כ אינו מותר אלא כשמכוון בפירוש שלא לשם מצוה, או שאינו מכוון כלל לברכה. ומה שנהגו שגם זר מברך את חבירו בלשון יברכך צ"ע שהרי מדאורייתא הוי ברכה גם שלא בתפילה, וא"כ יש ראיה מהמנהג שמצוות צריכות כוונה, וי"ל דס"ל כהב"ח דדווקא בנשיאת כפים עובר, או דכיון שתיקנו שלא לברך אלא בתפילה, א"כ הוי כמכוון שלא לצאת. חלל המברך עובר בעשה כמו זר, ואפי' עלה ירד. וטומטום ואנדרוגינוס לא יעלו, ויצאו מבית הכנסת קודם רצה.
מתי מחויב הכהן לישא כפיו
כהן שאינו עולה לדוכן ואין בו מהדברים המעכבים שיתבארו להלן, אע"פ שביטל מצות עשה אחת דכתיב "כה תברכו" שנאמר בלשון ציווי, הרי הוא כעובר על ג' עשין דכתיב "אמור להם" ו"ושמו את שמי".
ודווקא כשהיה בבית הכנסת כשקראו כהנים, או שקראו לו בפרט לעלות (קודם שגמרו ברכת רצה שהיה יכול לעקור רגליו אף שלא עקר רגליו), או שאמר לו השופך מים ליטול ידיו (ובסידור יעב"ץ מפקפק בזה, וצ"ע), אבל אם לא קראו לו אינו עולה לדוכן. וכתב המ"א דאינו עובר מחמת קריאת הש"ץ כהנים אלא דווקא אם עקר רגליו בעבודה, דאל"כ אינו רשאי לעלות, ומהר"ם מינץ מסתפק בזה, ועל כן יראה לצאת מבית הכנסת לפני כן (וגם כדי שלא יאמרו שהוא פגום). ואם היה מחוץ לבית הכנסת כשקראו לו כתב הר"ן שאינו עובר. ואם אמרו לו לעלות לפני גמר ברכת רצה, ולא רצה לעלות, ויצא לפני שאמר הש"ץ כהנים, ילה"ס אם עובר בעשה, או שאינו עובר (אלא משום ויראת מאלוקיך), ויותר מסתבר שעובר בעשה, דזמן החיוב הוא מתחילת העבודה, שהכהנים מכינים עצמם לנשיאת כפים.
ואם נשא כפיו פעם אחת באותו יום אינו עובר אפי' אם אמרו לו עלה, ואפי' זה ציבור אחר. ומ"מ אם הוא עולה צריך לברך אשר קדשנו, ואפי' באותו בית הכנסת.
כהן שאינו רוצה לעלות לדוכן כגון שהוא חלש (דבלאו הכי אינו טוב לבטל המצוה, וכדמצינו לגבי ציצית שאע"פ שהוא חובת מנא צריך לעשות לו ציצית ובעידנא דריתחא ענשינן, ועובר על "ויראת מאלוקיך") יצא מבית הכנסת בשעת אמירת כהנים, ואינו עובר בעשה אפי' היה בבית הכנסת בשעת נשיאת כפים. אמנם כדי שלא יאמרו שהוא פגום (בן גרושה או בן חלוצה) נהגו שלא להכנס לבית הכנסת עד שיגמרו ברכת כהנים. וכתב המ"א בשם המרדכי שיצא לפני רצה כדי שלא יאמרו שהוא פגום וכדי שלא יאמרו לו לעלות. ומי שהוא פסול א"צ לצאת לחוץ ואינו עובר אפי' אמרו לו בפירוש לעלות, ומ"מ אם הוא פסול מדרבנן ואין בבית הכנסת כהנים אחרים מצדד הא"ר וכן משמע מרעק"א שיצאו לפני רצה.
מנעלים וכדו' בנשיאת כפים- לא יעלו הכהנים לדוכן במנעלים, ואפי' אין בהם רצועות, ויצניעו המנעלים מפני כבוד בית הכנסת, ויחלצו לפני נט"י אא"כ יכולים לחלוץ בלא לגעת בהם. ומותר לעלות לדוכן בבתי שוקיים (היינו מנעלים ארוכים המגיעים עד סמוך לשוק), והרמ"א כתב שיש מחמירים אם הם של עור, ונהגו להקל בקצת מקומות, ומ"מ במגפים שרגילים ללכת עמהם בטיט אין להקל מפני כבוד הציבור, וכן אינו נכון לעלות במנעלים של גמי, ומ"מ אינו נכון לעלות לדוכן כשהוא יחף ממש, אלא ילך בפוזמקאות של בגד. ובבתי שוקיים עם מכנסיים ביחד, או שהם של בגד אע"פ שמחופים עור, מותר לכו"ע לעלות.
נט"י לפני נשיאת כפים
אע"פ שנטלו כהנים ידיהם שחרית חוזרים ונוטלים ידיהם עד הפרק (חיבור היד והזרוע), ודווקא כשנטלו בשחרית עד הפרק, ומ"מ לא יברכו על נטילה זו, (ואם הסיחו דעתם או שנגעו במקום מטונף י"א שצריך לברך ויש חולקים, ועל כן יזהרו שלא להגיע לספק ברכה).
הנטילה צריכה להיות דווקא במים ולא במידי דמנקי, ואפשר דבעינן דווקא כלי וכח גברא ושלא ישתנו מברייתם ושיהיה רביעית.
אם אין לו מים אפשר לסמוך על הנט"י שחרית אם לא הסיח דעתו ויודע שלא נגע במקום מטונף.
כתב המ"א שאסור לשהות כדי הילוך כ"ב אמה בין הנטילה לברכה, ועל כן יטלו סמוך לרצה והחזן לא יאריך ברצה. והא"ר כתב שסומכים בזה על נט"י שחרית, ומ"מ לכתחילה טוב ליזהר במה שאפשר מלהמתין או מלשוח בין הברכה לנטילה.
מי נוטל ידים לכהנים- הלוי יוצק מים על ידי הכהנים (אף אם הלוי ת"ח והכהן עם הארץ, וכ"ש אם יש כהן אחד ת"ח שהוא מציל על כולם), וכשאין לוי יוצק בכור פטר רחם, ואם אין בכור עדיף שיצוק הכהן עצמו משיצוק ישראל על ידו. וצריך הלוי ליטול ידיו לפני שנוטל לכהנים, והרמ"א כתב שנהגו הלוויים לסמוך על נט"י שחרית, ואם הסיחו דעתם טוב שיטלו ידיהם קודם, וכ"ש אם נגעו בגופם.
יש מקומות שנהגו לשפוך שמן של ריח במים, ונחלקו האחרונים אם מותר לשפוך את השמן במים בשבת, ובנתונים במים מערב שבת יש להקל.
עקירה ברצה- כשמתחיל הש"ץ רצה כל הכהנים יעקרו רגליהם לעלות לדוכן, ובדיעבד יכולים לעקור רגליהם עד סיום ברכת רצה, ואע"פ שלא יגיעו לדוכן לפני סיום רצה ואפי' יגיעו בסוף מודים שפיר דמי. ועיקר העקירה היא אחר הנטילה לכיוון הדוכן, ולכן יטלו ידיהם לפני רצה וברצה יעקרו לדוכן, ואם לא נטל ידיו לפני רצה ואם ילך ליטול ידיו לא יספיק לעקור רגליו לפני סיום רצה, יעקור רגליו לדוכן ויביאו לו מים לשם. ואם לא עקר רגליו ברצה לא יעלה לדוכן, ואם עלה להמגן גבורים ירד, והעולת תמיד מסתפק בזה, (ומהר"ם מינץ מסתפק מה הדין אם אמרו לו לעלות), ואפי' לא עקר ברצה מחמת אונס לא יעלה ואם עלה לא ירד, ואם עקר ליטול ידיו מצדד העטרת זקנים דלא חשיב עקירה ומ"מ אם עלה לא ירד, ועל כן ימתין הש"ץ עד שיגיעו הכהנים. ואם עקר רגליו מביתו לבית הכנסת לא חשיב עקירה לדוכן ומ"מ אם עלה לא ירד, אא"כ עקר כדי לעלות לדוכן, וי"א שאף זה לא מועיל אא"כ שמע שהתחיל הש"ץ רצה.
--------------------------------------------------------------------
שמירת הלשון:
פרק י': גודל החיוב לשלוח בנו ללמוד תורה- אל יאמר האדם שיוכל בנו לנהוג כראוי גם בלי לימוד התורה, כי רק ע"י לימוד התורה האדם מחזיק בקיום מצוותיה, ואם הוא פורש מן התורה הרי הוא נעקר ממקור חיותו ויבוא לבסוף לידי ביטול המצוות, ויכול להגיע אף לעבודת אלילים. ובפרט בזמננו שהרבה סרו מדרך ד' מחמת הפרישה מן התורה, או שהגיעו לחילול שבת ושאר איסורים, ודאי הוא עת לעשות לד' לחזק ענין זה, וטובה אחת בצער ממאה שלא בצער.
חתימת הספר:
פרק א': ע"י שמירת הלשון יזכה האדם לחשיבות מיוחדת בעוה"ב כי טבע האדם להתגאות באיזה דבר מיוחד שאין לאחרים, וא"כ כיון שאמרו חז"ל שהרוב נכשלים בגזל ומיעוט בעריות וכולם באבק לשון הרע, א"כ הנזהר מלשון הרע יהיה לו היכל מיוחד בעוה"ב שלא יהיה כמוהו לאחרים. ובפרט שע"י שמירת הלשון נמנע ממאות ואלפי עוונות, ומרוויח מאות ואלפי מצוות, כי היושב ואינו עובר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה.
פרק ב': גודל התועלת במה שלא ידבר דיבורים אסורים בבית הכנסת- תועלת גדולה יש למי שיש לו זמן קבוע ללמוד בבית המדרש, שישמור את לשונו באותו הזמן, כי עי"ז לא יפסיד מזמן לימודו, וגם לא תהיה תורתו קרעים קרעים שעונשו שמאכילים אותו גחלי רתמים (שנענש י"ב חודש כרשע גמור). ועצה טובה למי שרוצה לשמור פיו ולשונו מדיבורים אסורים, שימנע מלשוח בבית הכנסת ובית המדרש מפני כמה סיבות- א' מפני קדושת המקום. ב' עי"ז תורתו ותפילותיו יהיו בשלימות. ג' עי"ז יהיה שיעור זמן מצטבר של בערך י' שנים מחייו בלא דיבורים אסורים אלא רק תורה ועבודה. ד' עי"ז יהיה לו קל יותר להמנע מדיבורים אסורים בשאר היום.
פרק ג': צריך להשתדל במיוחד במצוה זו לפי שאין לה דורשים- איתא בספר חרדים שאף שצריך להזהר בכל המצוות, מ"מ יש לאדם להחזיק באופן מיוחד במצוה אחת, שעי"ז שאר המצוות נמשכים אחר אותה המצוה, אבל אם בא לאחוז בכולם לא יצליח. וא"כ בזמננו שהופקר אצל חלק מהאנשים עוון לשון הרע ורכילות, א"כ האוחז במצוה זו באופן מיוחד יגיע לו על זה שכר מיוחד. ואם מת מצוה מותר אפי' לכה"ג ונזיר להטמא לו מפני בזיונו, כ"ש אם התורה הקדושה מוטלת בבזיון, ובעוון זה יש בזיון מיוחד לתורה, שאף אם מזכירים לאדם שהדבר אסור אינו פורש, כי יש לו כל מיני התירים, ואין לך מת מצוה גדול מזה. ואם יתנו לאדם ס"ת שמחוק בו כמה תיבות ודאי לא יסכים לברך עליו, ואיך לא יתבייש האדם שיהיה מופקר אצלו עוון זה כאילו אינו כתוב בתורה כלל.
פרק ד': השכר הגדול המצוי בשמירת הלשון, ובזיכוי הרבים בזה- והמתחזק בהמנעות מדיבורים אסורים יש לו בזה רווח מיוחד כי ההמנעות היא מצויה וא"כ מצוי לו הרווח בלא שיצטרך לחפשו, והמזכה את הרבים בענין זה שכרו גדול, ובודאי יצליח כי ישראל בחזקת כשרים וצדיקים, ואין העוון הזה מצוי אלא מחמת חסרון ידיעת פרטי הדינים בזה, ועי"ז ימהר ביאת הגואל.
פרק ה': ונלך אנו בדרכי אבותינו כמו שמצינו שישראל ענו לטענות המצרים, שאמרו להקל העול מעליהם אם לא ישמרו את התורה, וענו להם ישראל "וכי שמא עזבו אבותינו אברהם יצחק ויעקב את אלוקינו שבשמים וכו' ", וגם אנו לא נטה ליבנו להסתת היצר וטענותיו.
פרק ו': עצה נפלאה להנצל מעוונות שבין אדם לחבירו- ע"י מידת הסבלנות האדם נמנע ממחלוקת ולשון הרע ורכילות, כי הרבה פעמים מתגלגל לידי הקפדה ומריבה מדברים קטנים, ואם יקציב איזה ממון לזה כמו שמוציא על שאר המצוות, ינצל מכמה עוונות עצומים, והבא ליטהר מסייעים אותו, ועי"ז יזכר לחיים ביום הדין ויוסיף לו הקב"ה על השפעתו, והנמנע מהוצאה אלו הוא דומה למי שמקמץ מממונו הנצרך למאכלו, ועי"ז יבוא להוצאות גדולות עבור רפואתו.
פרק ז': מעלת גמילות חסדים- גמילות חסדים היא מצוה גדולה מאד בעיני ד' יתברך, ועל ידה מעורר את מידת החסד למעלה, והיא אחד מג' דברים שעליהם העולם עומד, וגדולה מן הצדקה, ועומד לאדם עד סוף כל הדורות, והיא מג' מידות שהוטבעו בישראל, והמעלים עיניו מגמ"ח גדול עוונו. ולכן נהגו בכל תפוצות ישראל לעשות חברת גמ"ח להלוות לאדם בעת צרכו, ואינו דמה מרובים העושים את המצוה למועטים, והקב"ה מחשב לכל אחד כאילו עשה לבדו את המצוה כיון שבלעדיו לא היתה המצוה נעשית, ושכר מצוה זו גדול מפני שהאדם מוציא על זה הוצאות, ונוסף לו שכר בזה גם כשהוא עוסק בעסקיו או ישן ואפי' לאחר מותו, והיא המעלה הגדולה משמונה מעלות שיש בצדקה. ומה טוב ונכון לייסד חברה שיעזרו לנופלים שלא יתמוטטו לגמרי (וע"י שיפרעו הלווים מעט מעט יקל עליהם לפרוע, וגם עי"ז לא יחסר בקופת החברה).