היום נלמד: זמן תפילת מנחה
יום שני כ"ה סיון תשע"ז
מדוע נוהגים רבים להתפלל 'מנחה גדולה' לכתחילה?
תפילת מנחה תוקנה כנגד קרבן התמיד של בין הערבים. מעיקר הדין ניתן להקריב את קרבן התמיד של בין הערביים בשעה 'שש ומחצה', דהיינו כמחצית השעה לאחר חצות היום, אך בפועל הקריבוהו על גבי המזבח בשעה 'תשע ומחצה', דהיינו בתחילת הרבע האחרון של היום. ולפיכך, עיקר זמן התפילה הוא ברבע האחרון של היום, וזמן זה מכונֶה 'מנחה קטנה'; ואם התפלל ממחצית השעה לאחר חצות היום ואילך, יצא ידי חובתו, וזמן זה מכונֶה 'מנחה גדולה'. והחפץ לצאת לדרך, או שאם ימתין לזמן מנחה קטנה לא יוכל להתפלל בציבור – רשאי לכל הדעות להתפלל בזמן מנחה גדולה. ורבים מגדולי ישראל נהגו להתפלל בדרך קבע בזמן מנחה גדולה, וכך המנהג במקומות רבים. ויש שכתבו כי טעם הדבר מפני שאין רצונם לאכול לפני התפילה (ראה שו"ע רלב, ב), או מפני שלאחר מכן יש להם סדר לימוד, ואינם חפצים להפסיקו. [שו"ע א, ומשנ"ב א; ביאורים ומוספים דרשו, 4]
מי שהתפלל מנחה מיד לאחר חצות היום – האם יצא ידי חובה?
כאמור, זמן 'מנחה גדולה' הוא החל ממחצית השעה לאחר חצות היום. ומחצית שעה זו – ספק אם היא חצי שעה רגילה, דהיינו 30 דקות, או חצי שעה 'זמנית', המחושבת לפי אורך היום (ראה להלן). ויש שכתב שמנהג ארץ ישראל לחשב חצי שעה 'זמנית', ויש שכתב שכאשר חצי שעה 'זמנית' היא לקולא, דהיינו שהיא פחות מ־30 דקות, יש להמתין 30 דקות. ובזמן שבין חצות היום לזמן 'מנחה גדולה' אסור להתפלל מנחה, ואף ראוי שלא לומר אז 'אשרי' שלפני התפילה. ויש שהורה כי בשעת הדחק ניתן לקרוא בתורה בזמן זה את הקריאה של מנחה בתענית ציבור. ומי שטעה והתפלל בזמן זה – נחלקו הפוסקים אם יצא ידי חובתו; וראוי לשוב ולהתפלל, ולהתנות: "אם אני חייב בתפילה זו - תהא לחובתי, ואם לא - תהא לנדבה". ויש שהורה כי מי שהתחיל להתפלל בשעה זו ונזכר בטעותו באמצע התפילה, יסיים את תפילתו, ולאחר מכן ינהג כנ"ל. [משנ"ב ב, ושעה"צ ו ו־ח; ביאורים ומוספים דרשו, 8, 9, 12 ו־14]
מהי שעה 'זמנית' וכיצד מחשבים אותה?
לדעת רבי יהודה – זמן תפילת מנחה הוא עד תחילת השמינית האחרונה של היום, המכונָה 'פלג המנחה', ואז מתחיל זמן תפילת ערבית. ולדעת חכמים – זמן מנחה הוא עד לסוף היום, וזמן ערבית הוא מתחילת הלילה; כאשר בזמן 'בין השמשות', שהוא ספק יום או לילה, אין להתפלל לא מנחה ולא ערבית. ולהלכה, רשאי כל אחד לנהוג כאחת השיטות, אך צריך לנהוג תמיד כאותה השיטה, (וראה תקציר למחר). ונחלקו הפוסקים בנוגע לחישובי סוף היום, אורכו וחלקיו: יש אומרים שהחישובים נעשים על פי הזמן שבין עלות השחר לצאת הכוכבים. וכן פסק בשולחן ערוך. ויש אומרים שהחישובים נעשים על פי הזמן שבין זריחת החמה לתחילת השקיעה, שהיא כאשר גוף השמש אינו נראה עוד. ויש שכתב שכן המנהג בארץ ישראל. ומחלוקת זו נוגעת לכל זמני ההלכה התלויים בשעות 'זמניות', דהיינו שמחלקים את אורך היום ל־12 חלקים שוים, וכל חלק הוא שעה 'זמנית'. [שו"ע א, ומשנ"ב ב, ד, ו ו־ט; ביאורים ומוספים דרשו, 13]