בהלכות הנלמדות היום ב'חפץ חיים' (כלל ב' מהלכות לשון הרע סעיפים א-ב) מזכיר רבנו (בהגהות באר מים חיים) את מה שלמדו חז"ל מפרשתנו, פרשת קרח, שלשליח בית דין מותר לספר לבית דין מה שאמרו לו בעלי הדין כאשר בא להזמינם לדין. וזאת ממה שמצינו שמשה שלח לקרוא לדתן ואבירם, והשליח השיב לו מה שהם אמרו – "לא נעלה" וגו'.
החפץ חיים מביא מה ששואלים על כך האחרונים, שהרי דתן ואבירם היו בעלי מחלוקת, ומותר לספר לשון הרע על בעלי מחלוקת, וא"כ מה הראיה משם שמותר לשליח בי"ד לספר לשון הרע על אדם שאינו בעל מחלוקת? והביא החפץ חיים את תירוצו של הגליון הש"ס על הירושלמי, שכל מה שמותר לספר לשון הרע על בעלי מחלוקת, הוא דוקא אם דבר זה ישבית המחלוקת כשיראו גודל תרמיתו של בעל המחלוקת, אבל בעניננו סיפורו של השליח בי"ד רק הגדיל את תבערת המחלוקת, וזה אסור.
ובביאורים ומוספים מביאים תירוצים נוספים על כך. החת"ס כתב לתרץ (גליון השו"ע או"ח סי' קנו על דברי המ"א ס"ק ב), שמותר לומר רק פעם אחת כדי להודיע שהוא בעל מחלוקת, וכמו אצל נתן הנביא שסיפר לדוד והודיעו אודות מחלוקתו של אדוניהו, אבל אסור להוסיף עוד דברים ואפילו על בעל מחלוקת, וא"כ הראיה מדתן ואבירם היא, שהשליח בי"ד לא רק הודיע שהם בעלי מחלוקת אלא הוסיף עוד דברים, וזה אסור לולי ההיתר שהוא שליח בי"ד.
ובשו"ת יהודה יעלה (או"ח סי' ריג) כתב בתשובתו לחת"ס, שההיתר לספר לשון הרע על בעלי מחלוקת הוא דוקא בענין הקשור למחלוקת, ולכן כאן עיקר ההוכחה לא היתה ממה שסיפר בתחילה מה שאמרו 'לא נעלה וגו' כי תשתרר עלינו וגו", שזה היה לשון הרע ודברי גנאי נגד משה רבנו, שזה ודאי שמותר לספר כי היו בעלי מחלוקת על משה – אלא מכך שסיפר את סוף דבריהם של דתן ואבירם שאמרו 'העיני האנשים ההם תנקר', שדברים אלו לא היו מכוונים נגד משה, אלא רק לצער את השליח בי"ד שלא יקרא להם יותר, וזה לא היה סיפור לשון הרע הקשור למחלוקת, ובכל זאת הותר הדבר משום שהיה שליח בי"ד.