מעשה:
לאדז'. מלחמת העולם הראשונה. האדמו"ר רבי אהרן יחיאל מקאזניץ זצ"ל היה ספון בחדרו. בחדר החיצוני המתינו שני יהודים לדין תורה. לפתע יצא מן החדר, התיישב באחת בראש השולחן והושיב את שני הניצים בשני הצדדים זה מול זה.
ראשית ביקש הרבי 'דמי פסק', והשניים הושיטו לו חמישים רובל כל אחד. קרא לשמש והתעניין: בשטיבל פלוני יש די פחמים להסקה? כאשר השיב השמש בחיוב, התבקש לרכוש עבור השטיבל לחם וגבינה, מסתמא עבור אותם ילדים שהרבי אסף במסירות בתקופת המלחמה והעמיד עליהם מלמדים.
לאחר מכן הקשיב לטענות שני הצדדים ואמר: "הפסק הוא שאני לא אפסוק בזה, מאחר והמריבה היא על כסף, וכסף אינו דבר חשוב"…
הס הושלך בחדר. פסק דין משונה שכזה…
את השקט חתכו המילים הבאות: "שיהודים יריבו זה עם זה בגלל כסף?!"
וכמו ב'כל נדרי', חזר על המילים שוב ושוב, ובכל פעם עלה קולו יותר ויותר.
בשלב זה התחרטו בעלי הדין על הדיין שבחרו לעצמם… לפתע הפכו פניו לרכות, והוא החל לדבר אל ליבם שאין טעם לריב על הכסף ושיתפייסו. הוא חזר על הדברים שוב ושוב, עד שטענותיהם פרחו מהם והם הושיטו את ידיהם זה לזה.
אך את הרבי זה לא סיפק, והוא החל לצעוק: "האם לזאת התכוונתי, ששתי חתיכות בשר יגעו זה בזה?! גם באטליז יש חתיכות בשר שנוגעות זה בזה! התכוונתי לפיוס בכל הלב!"
בשלב זה נעמדו בעלי הדין וביקשו מחילה אחד מהשני. יד חברה ליד לריקוד משותף, והפעם לא של גושי בשר כי אם של לבבות. וכך הסתיים לו ה'דין תורה' המוזר.
למעשה:
במעמד צפה מן הצד ילד לודז'אי קטן, שלימים התפרסם כרבי גד'ל, הלוא הוא הגה"ח רבי גד אייזנר זצ"ל, משגיח ישיבת חידושי הרי"ם, והוא שסיפר זאת ('מסילות גד', מובא ב'זכרונם לברכה').
המסר שעולה מן הסיפור נוקב.
האם יעלה על הדעת ששני סוחרים יושפעו מפסק דין שנימוקיו המוזרים, במחילת כבוד התורה, הם: "כסף אינו דבר חשוב", או "שיהודים יריבו זה עם זה בגלל כסף?!"
הישנו סוחר בעולם שיושפע מנימוק כזה, שמתחת להיגיון?
על כרחך, שלא המילים השפיעו עליהם, כי אם הלב הענק שניצב מאחוריהן. כאשר הלב יוקד, הוא מצליח להעביר את האמת הנוקבת במסילות משלו. הנימוקים הנ"ל אינם מתחת להיגיון, כי אם מעל ההיגיון.
(הרב ישראל למברגר, מוסף שבת קודש אמור תשע"ה)