"כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ" (במדבר כ"ג, ט')
אני מסתכל בראשיתם ובתחילת שרשיהם ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו ע"י אבות ואמהות (תנחומא – רש"י)
בילדותי זכיתי להתלוות לאבי שיחי' שנסע יחד עם הרה"צ הרב הערשי פינקוס שליט"א (תלמידו ואחיינו של הגרח"פ שיינברג זצ"ל) בשליחות ראש הישיבה הגאון רח"פ שיינברג למרן הגרש"ז אויערבך. היה זה בעניין הנידון על עצמות בחמין של שבת, אם נמדדים בפני עצמם לעניין בישולם שלהם, וכגון נפקא מינה להחזרת (או כיסוי) הקדרה בליל שבת קודש, לפני שהעצמות לגמרי התרככו והתבשלו וכו', שכידוע בעניין זה (בעצמות עוף) מרן האגרות משה התיר ומרן הגרש"א החמיר וכו'.
לאחר שאבי וידידו הנ"ל סיימו להעביר את השליחות למרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל, נרמז לו, שאנו הילדים – אני ובניו של הנ"ל – מעוניינים בתמונה ומזכרת עמו, מה מדהים שהגרשז"א עם כל גדלותו העצומה התרצה מתוך ענווה מפוארת, ונעמד למספר תמונות עמנו במרפסת שלפני ביתו.
ובעניין הענווה וחסד, שמעתי דבר נפלא מרבי גבריאל יוסף לוי שליט"א, שבאחת משמחות הנישואין ראה מרן הגאון רש"ז אויערבך זל"ה שהמחותנים מוליכים את החתן עם מתקן מיוחד שמונע לחלוטין את נזילת הנר על הבגדים, וכי אחד מהמחותנים היה מומחה לזכוכית, והוא חידש את המתקן הנ"ל. בראות זאת מרן זל"ה פנה אליו (להרה"ג ג' י' לוי) וביקש לו כקרוב משפחה של המחותן שיפנה אליו ויבקש בעילום שם הזמנה של כשמונה סטים של מנורות כאלו למניעת טפטוף הנר על בגדים.
אך רבי גבריאל ענה לו שאם לא יפרט את שם המבקש מסתבר שלא יסכים ההוא להכין את הדבר (שלא היה מצוי) , ובקושי גדול הסכים מרן זל"ה שיזכיר את שמו שבקש זאת.
ואכן, כשבא אליו וביקש בשם מרן זל"ה את הבקשה, הסכים והכין מספר גדול של סטים לכיסוי הנרות ע"י זכוכית. וכשהיה מוכן הודיע רבי גבריאל למרן זל"ה את הדבר. מרן זל"ה ביקש שיביאם לביתו, ויכול לקחת מונית על חשבונו, ויכסה את המנורות בכיסוי טוב, שאף אחד לא יראה את הדבר. ואכן עשה כן והביא אותם עטופים וחתומים לבית מרן זל"ה.
ואז מרן זל"ה פנה לאחד ממכריו בירושלים וביקש לו שיפתח גמ"ח של מוצר כזה לכל המעונין והפקיד בידו (ואולי בעוד בתים) את המתקנים הנ"ל, שמכאן ואילך סייעו רבות להורי החתן והורי הכלה לשמירת בגדיהם. ומאז התפרסם הפטנט ובזה התחיל להיכנס בכל שמחת נישואין להשתמש בכזה דבר.
ביום מן הימים הצטרף לרכבו של אבי – אחיו של הגרש"ז אויערבך ה"ה הגאון רבי ברוך דוב זל"ה, וכאות הכרת הטוב על העזרה בנסיעה אמר לנו: אספר לכם עובדא לא ידועה על אחי הדגול, וכה סיפר: "בשכונתו של רבינו זל"ה, התגוררה אלמנה מטופלת בילדים רכים, והגרש"ז השתדל מאוד לעזור ולסייע לה בתחום הכלכלי ועוד. באחד מן הימים נכנס אליו אחד מעוזרי הסיוע וטענתו בפיו שראה את אותה האלמנה בשוק קונה פירות בתחילת עונה (שהם יקרים מאוד…) ואם כן אולי היה כדאי לרמוז לה לחסוך וכדו'.
ענה לו מרן הגרשז"א בתמיהה: הרי מסכנה עלובה זו שאין לה הנאות רבות בחיים, אין לה בעל ויסורים נוספים מלווים את מצבה, והנה לפחות יש לה את ההנאה מפירות אלו שבתחילת העונה, וכי גם זה ניקח לה ח"ו?!
פעם הגעתי לברית מילה שנערכה בין יוה"כ לסוכות, זמן די לחוץ… היה שם מרן הגרשז"א שהוזמן להיות סנדק.
זמן הברית התאחר והתאחר, המתינו למוהל ולאחד הסבים, וכמראה פלא מול עיני היתה מנוחת הנפש של מרן הגרשז"א, שישב כל הזמן המכעיס הזה במנוחת נפש, ללא שום סימני קוצר רוח.
בפעם האחרונה שפגשתי את מרן הגרשז"א, כשנה לפני פטירתו, אחר השתתפותו בשמחת נישואי אחותי זכיתי לראות דבר נפלא, שהגרשז"א פסע במדרכה וכשהגיע לסוף המדרכה וביקש לרדת לכביש, התקשה, ואמנם ביד א' תפס באחד מנאמניו, (אולי היה זה הר' יוסף שוב), אך יד שניה היתה פנויה. ואני רציתי לעזור ולכן הגשתי יד לידו השניה, לסייעו בירידתו מהמדרכה. אך הוא סירב בכל תוקף והתאמץ לנסות להסתדר ללא עזרה נוספת…
בינו נא זאת!
(מתוך 'דיוקנא' מאת הר' משה ויטו)