הרב ישראל ליוש
"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ… לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא" (דברים ל', י"א)
בפרשת השבוע ישנם הרבה פסוקים שעוסקים בענין התשובה, ולא בכדי נקראת פרשה זו סמוך לימים הנוראים, בהם אנו עוסקים במצוות התשובה.
הפסוק אומר: "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבות אל לבבך וגו' ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו", למדו מכאן המפרשים כי שני עניינים הפוכים זה מזה, נצרכים כדי להביא את האדם לשוב בתשובה, מצד אחד 'הברכה', השפע וכל הטוב שמעניק ה' אל ברואיו, יש בהם כדי להביא את האדם להתבונן ולשוב בתשובה, כי הרי כל בר דעת רוצה לעשות את אשר מצוה עליו מטיבו.
אך לעיתים אין הברכה מספיקה דיה כדי לגרום לאדם לשוב בתשובה, ואז הוא נצרך אל הענין השני 'הקללה' ייסורים, מחלות וצרות פרטיות, או צרות הכלל כמו אינקוויזיציה, שואה ופוגרומים. שניהם, הברכה הקללה יחדיו, יגרמו לאדם לשוב עד ה' אלוקיו.
בהמשך הפרשה נאמר: "כי המצוה הזאת… לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא, לא בשמים היא ולא מעבר לים היא", גם פסוקים אלו – לפי הרבה מפרשים – עוסקים בענין התשובה, ושמעתי לפרש כך: עלול האדם החוטא שהתרחק מאלוקיו כמטחווי קשת, לחשוב כי ה'תשובה' כבר איננה שייכת אליו, היא שייכת לאנשים שחוטאים פה ושם, אבל לא לאלו שמרדו וחוטאים בתדירות, והסירו מעליהם כל סממן יהודי, להם – יאמר החוטא בלבו – אין הזדמנות שניה, את תשובתם לא יקבל הקב"ה, כי הם התרחקו ממנו מאוד וחלילה אין דרך חזרה. לחושבים כך אומר הפסוק כי התשובה לא רחוקה מאף אחד, אף מהרחוק ביותר, היא לא מעבר לים ולא בשמים, היא קרובה לכל מי שעמד על הר סיני וקיבל את התורה, הוא רק צריך לעשות אותה בפיו ובלבו, ואם הוא יעשה אותה בשלמות, בחרטה אמתית על העבר, ובקבלה בלב שלם על העתיד, יקבל הקב"ה את תשובתו השלמה, והוא יהיה כתינוק הנולד מחדש, זך ונקי לעבודתו ית'.
• • •
אי שביעות רצון היתה ניכרת על פניו של הסבא משפולי בעת שחסידיו שרו באחד ה'טישים' את השיר "ישמחו במלכותך שומרי שבת", עיניו היו כבויות והיה נראה עליהן כי משהו חסר בשירת החסידים, פני האדמו"ר לא השתנו אף כאשר הם הגבירו את עוצמת השירה וניסו בכל כוחם לשיר בהתלהבות יתירה, ואף כשהוסיפו לשירתם 'מחיאות כפיים', הסבא לא היה מרוצה ואמר בלחישה "כבר שמעתי מחיאות כפיים נלהבות יותר".
ופתח בספור: "בעברי התגוררתי בעירה אחרת, שם היו שני נערים שובבים שהתנהגו באופן לא ראוי, הם עזבו את ספסל הלימודים ובילו את זמנם ברחוב, ככל שחלף הזמן גברו מעשי הקונדס שלהם ואט אט חברו לכנופיית שודדים ונהיו מראשיה וממנהיגיה. המשטרה המקומית כבר לא יכלה לשאת את תעלולי הכנופיה, והיא החלה במצוד נרחב שכלל סיורים של כוחות צבא מיומנים עד שנתפסו כל חברי הכנופיה, מהמנהיגים הבכירים עד הפעילים הזוטרים. שנאתם של השופטים לבני העם היהודי, באה לידי ביטוי במשפטם של מנהיגי הכנופיה, וכאשר הם שמעו כי הם יהודיים, הם גזרו את דינם למוות בתליה. מועד ביצוע גזר הדין נקבע לשבת קודש, כדי שיוכלו לכנס את כל תושבי האזור ולתלות אותם בפני צבור גדול ככל שאפשר. גם אני הייתי שם בין הנוכחים" – ממשיך הסבא משפולי לספר – "באתי לשם כדי לרמוז להם שישובו בתשובה שלמה לפני מותם.
"והנה כשחבל התליה כבר היה תלוי על צווארם, הציע להם הכומר הצעה מפתה: 'המירו את דתכם ותפטרו מעונש המוות, אני אגיש בפניכם את הצלב, וכל שעליכם לעשות הוא לנשקו…'. היהודים ביקשו להתייעץ ביניהם, ולאחר ההתייעצות הם אמרו לכומר, כי הם מסכימים לקבל לידם את הצלב. פני הכומר אורו, לא בכל יום קל כל כך להמיר את דתם של היהודים, ועוד לפני קהל יהודי כל כך גדול, וכשחיוך גדול נסוך על שפתו, הגיש להם את הצלב בשמחה רבה.
"או אז נטלו היהודים את הצלב לידיהם, ולנגד עיניהם של מאות היהודים והגויים שעמדו שם, הם זרקו אותו לארץ והוא התנפץ בקול רעש גדול. פניו המאושרות של הכומר הפכו באחת לפנים זועמות, דמו עלה לראשו, ולאחר התייעצות עם ראשי הממשל והשופטים, הוחלט להחמיר את עונש המוות שכבר נגזר עליהם, במוות ובייסורים קשים. הם הביאו חבית זפת רותחת וקשרו עליה את ידיהם, ידי היהודים התנפחו וצמחו בהן שלפוחיות מהכוויות הקשות, וכך מתוך ייסורים קשים ונוראים שקשה לבן אנוש לראותם ועוד יותר לסובלם, החלו היהודים לשיר 'ישמחו במלכותך שומרי שבת', שירתם ושמחתם במלכות שמים גברה, והם החלו למחוא כפיים עם ידיהם השרופות, וכך כאשר הם שרים ומוחאים כף, והעור השרוף מתקלף ודם רב נוזל מידיהם, הם השיבו נשמתם לבוראם מתוך ייסורים גדולים, ובתשובה שלמה ואמתית.
"לכן" – סיים הסבא את סיפורו – "אינני מתלהב ממחיאות הכפיים שלכם בשיר הזה, כי כבר שמעתי וראיתי נלהבות מאלו…"