הגה"צ רבי שמעון גלאי, שאביו היה מתלמידי מרנא החפץ חיים וסעד על שלחנו מספר בראיון מיוחד לרגל הדפסת החפץ חיים במהדורת 'דרשו': "לא ייתכן שהקב"ה נתן לנו מצווה שאי אפשר לקיים אותה"
ביתו הצנוע של הגה"צ המקובל רבי שמעון גלאי שליט"א כבר ידע לא מעט מחזות מרגשים, מעניינים, מפתיעים ומרגשים. לילות של לימוד תורה, ערבים של קבלת קהל ומתן ברכה ועצה, אלפי פסיקות הלכתיות שניתנו כאן, בין ארון הספרים ופמוטי השבת.
אך לא על אלו באנו לדבר. אנחנו כאן לרגל הדפסת מהדורה נוספת של ספר החפץ חיים החדש במהדורת 'דרשו'. הספר שמיד עם צאתו נחטף מחנויות הספרים, ובתוך ימים אחדים כבר הודפסה המהדורה השניה שלו.
מאז דרכו רגלי של הגאון רבי שלום גלאי זצ"ל, בהיותו נער צעיר, על אדמתה של העיירה ראדין, נכרכה משפחת גלאי בחפץ חיים ובתורתו ונקשרה בו בקשר בל ינתק. הגה"צ רבי שמעון גלאי גדל בבית אביו הגדול, על ברכי תורתו של החפץ חיים, זיכרונות הילדות שלו מורכבים מסיפורי אביו על השנים המאושרות שעברו עליו בישיבת ראדין, לפני שירד הכורת על יהדות אירופה, וכמעט מחק כל זכר להיסטוריה המפוארת שלה.
הגאון רבי שלום גלאי לא רק שהיה מתלמידי ישיבתו של מרנא החפץ חיים זצוק"ל, הוא זכה להיות גם מאוכלי שולחנו. זאת, הודות למסירותה העצומה של אמו מרת דבורה ע"ה, שהטריחה את עצמה ולקחה אותו במסירות נפש עצומה את כל הדרך מוולקוביסק בה התגוררו, ועד לראדין. מבקשת להביאו בעצמה לישיבתו של מרנא החפץ חיים.
כשהגיעו לראדין לאחר מסע ארוך של נדודים וטלטולי דרך קשים, פגשה האמא יהודיה מקומית וסיפרה לה שזה עתה היא באה עם בנה, הנער הכחוש, דרך ארוכה כדי שילמד בישיבת החפץ חיים. היא ביקשה לדעת היכן הישיבה, ואיך היא יכולה לוודא שהבן שלה יקבל טיפול מסור ויחס חם. בעודה מדברת ומביעה את דאגתה, התברר לה כי חברתה לשיחה אינה אלא אשת החפץ חיים בכבודה ובעצמה. הרבנית קיבלה על עצמה את האחריות לטיפול בילד, ובאותו הרגע נקבע כי הוא יאכל בקביעות על שלחנו של החפץ חיים בעצמו.
זיכרונות רבים סיפר רבי שלום גלאי לבני ביתו, ובהזדמנויות אחרות שמענו עליהם מבנו הגה"צ רבי שמעון שליט"א, אך כשבאנו הפעם לביתו של הגה"צ שליט"א, בקשתנו האחת והיחידה היתה לעסוק בחיבורו הגדול של רבן של ישראל, ספר ה'חפץ חיים' אשר על שמו נקרא המחבר לדורות עולם.
- במה זכה החפץ חיים שספרו זה על הלכות לשון הרע התקבל כ"כ בכל תפוצות ישראל ועוד בחייו?
צריך לדעת שהחפץ חיים היה מכתת את רגליו להפיץ את הספר בעצמו, כי הוא אחז שזה היסוד של יהודי. הדבר שבו התייחדנו מהבהמות זה הדיבור.
הרי החפץ חיים מדבר בכל הספרים שלו על ערך התורה, וצריך לדעת שכמו שערך התורה גדול ועצום כל כך, גם הניסיון להפסיד את הכח של התורה ואת כח הדיבור הוא עצום. הדיבור מעלה אותנו, זה מה שמייחד אותנו מהבהמה. הדיבור זה הכח שמקשר בינינו לבין הקב"ה. כשאנו אומרים שאורייתא קודשא בריך הוא וישראל חד הוא זה הא בהא תליא, כשישראל לומדים בפיהם את תורת ה', הם יוצרים את החיבור המשולש הזה, וזה רק על ידי ובאמצעות הדיבור.
עם הדיבור אפשר לפעול דברים עצומים, ורח"ל אפשר גם להיפך. בדיוק כמו שהדיבור מקרב אותנו לקב"ה, הוא יכול גם לרחק אותנו חלילה. לכן החפץ חיים מסר את נפשו על העניין הזה של הדיבור, ולא זו בלבד שאזר כגבר חלציו וקיבץ לספרו את כל ההלכות הנוגעות לדיבור, אלא טרח במסירות נפש והפיץ בעצמו את הספר מעיר לעיר ומכפר לכפר.
בתחילה לא הכירו את החפץ חיים, לא ידעו להעריך את גדולתו, פעם שלחו אנשים לדבר אתו כדי לראות מי הוא, והם שמו לב שאחרי שדיברו אתו כמה שעות, התברר שהוא לא הוציא מפיו אפילו לא שמץ של דבר איסור. והחפץ חיים דיבר, הוא לא שתק. זו הרי היתה המטרה שלו, שאנשים יוכלו לדבר, אבל רק מה שמותר. להשתמש עם הדיבור, אבל כמו שהקב"ה רוצה.
- מרנא ה'חפץ חיים' הרי חיבר ספרים רבים, מדוע נקרא שמו דוקא על שם ספרו החפץ חיים ולא על שם ה'אהבת חסד' למשל, או 'המשנה ברורה'?
זאת באמת שאלה מעניינת שרבים שואלים. אני לא יודע לענות בבירור ובהחלטיות למה הוא מכונה דווקא על שם ספרו החפץ חיים אבל אולי בגלל שזה היה הספר הראשון שהוא כתב ואת שאר הספרים הוא כתב אחרי שכבר היה מכונה 'החפץ חיים'.
אפשרות נוספת היא שהחפץ חיים הקדוש היה באמת מוסר נפשו בעיקר על הפצת ספרו החפץ חיים. אומרים שלכלל ישראל יש הרגשה. כלל ישראל הרגיש שעל הספר הזה החפץ חיים מסר את נפשו יותר מעל שאר ספריו. הוא כתב אותו במסירות נפש והפיץ אותו במסירות נפש, ולכן זכה להיקרא על שם הספר הזה.
מעבר לכך צריך לדעת שנושא שמירת הלשון היה בנפשו של החפץ חיים. אבא שלי זצ"ל היה אומר שבדרשות שנשא החפץ חיים בסעודה שלישית הוא היה מדבר בעיקר על גאולה. ולא רק בסעודה שלישית, בכל הזדמנות הוא דיבר על גאולה ועל ציפיה לגאולה.
המלבי"ם אומר שמכיוון שבית המקדש חרב בגלל שנאת חינם, כדי לתקן את החטא ולצאת מהגלות לגאולה אנחנו חייבים אהבת חינם. החפץ חיים עצמו גם מביא את הרעיון הזה בהקדמה לספרו וייתכן שכל ההשקעה של החפץ חיים בנושא של שמירת הלשון נבעה מהציפייה והכמיהה העצומה שלו לגאולה ומהרצון העז שלו לקרב את הגאולה.
- איך אפשר להסביר את ההתעוררות העצומה שיש בדור האחרון ללימוד החפץ חיים? האם יש אפשרות להצביע על סיבה מסוימת שגרמה למהפכה הגדולה הזאת?
ייתכן שזו הזכות של החפץ חיים בעצמו. הרי חז"ל אומרים שגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם. פעם שוחחתי עם הסטייפלער הקדוש בעניין זה ואמר לי ביאור במאמר חז"ל הזה, שכל צדיק עושה אחרי מתתו את אותם הדברים שעשה כאן בעולם הזה, אבל הרבה יותר חזק. צדיק שהיה מתפלל כאן על מי שצריך להתפלל עליו, גם בשמים הוא מתפלל על עם ישראל, אבל הרבה יותר חזק. אם כן גם החפץ חיים בוודאי עמל בשמים יותר ויותר להפיץ את ספרו ולהשפיע עלינו שנתאמץ יותר בנושא של שמירת הלשון.
כמו"כ עצם העובדה שיש התעוררות לנושא הזה של שמירת הלשון וקירוב הגאולה, גורמת לעוד ועוד אנשים להתעורר, זה מביא התעוררות נוספת וכן הלאה.
צריך להבין שעבור החפץ חיים לא היה מדובר במפעל חיים, זה היה החיים בעצמם. יש סיפור ידוע מר' שלום שבדרון זצ"ל, על יהודי אחד שלא היה שומר תורה ומצוות, אבל הקפיד מאוד לאכול רק אוכל כשר, ולא היה נוסע למקומות שבהם ידע שלא ימצא אוכל כשר, מבלי להיערך קודם לכן.
שאל אותו ר' שלום: למה אתה מקפיד על אוכל כשר אם אינך שומר תומ"צ? והשיב היהודי שהוא לא יודע להסביר למה. הוא פשוט לא מסוגל להכניס לפיו אוכל טרף.
ר' שלום הבין שיש כאן משהו שמגיע מאבותיו של אותו יהודי, ולאחר חקירה קצרה התברר לו שהסבא של היהודי הזה היה חייל בצבא הרוסי, והוא מסר את נפשו על הימנעות מאכילת מאכלי טריפה. אמר לו ר' שלום, עכשיו אני כבר יודע מאיפה זה בא. זה בגנים שלך, כשיהודי מוסר את הנפש על עניין כלשהו, הנושא הזה נכנס לגנים שלו ועובר בירושה לזרעו אחריו. הנכד שלו שכבר בכלל אינו שומר תורה, אינו יכול ואינו מסוגל לטעום אוכל שאינו כשר!
כך גם החפץ חיים בנושא של שמירת הלשון. זה נכנס לגנים, זה נשאר בירושה, ולא רק לזרעו אחריו אלא לכל מי שהכיר אותו, לכל מי שזכה להיות מתלמידיו ומתלמידי תלמידיו.
- הרב ראה בוודאי את החפץ חיים במהדורת 'דרשו', שנערך מתוך מאמץ רב והשקעה יוצאת דופן.
בוודאי שראיתי, וזאת בלי ספק זכות גדולה מאוד לכל העוסקים והמתעסקים בעניין הזה של הדפסת החפץ חיים והפצתו, במיוחד במהדורת 'דרשו' שממה שראיתי יש בה אוצר בלום של תשובות מגדולי הפוסקים על עניינים של לשון הרע בנושאים הנוגעים לנו בחיי היום יום, עם הרבה מאוד אופנים ואוקימתות שפעם לא היו קיימים.
התורה שלנו היא תורת חיים, והיא לא ניתנה למלאכי השרת. לא ייתכן שהקב"ה נתן לנו מצווה שאי אפשר לקיים אותה. אם נצטווינו להישמר מלשון הרע, אפשר וצריך לחיות כך, זה לא בלתי אפשרי.
רבי חצקל אברמסקי היה אומר על פרשת יפת תואר שהתירה התורה, כמו שאומרים חז"ל שדיברה תורה כנגד יצר הרע, הקב"ה ידע שזה יהיה ניסיון קשה מדי ויהודים לא יוכלו לעמוד בו, לכן התיר באופנים כאלו ואחרים כמו שכתוב בהלכה. רואים מכאן, אומר הרב אברמסקי, שאת כל המצוות האחרות אנחנו יכולים לקיים, כי אם זה היה מעל היכולת, הקב"ה היה מתיר לנו באופנים שונים, כמו שהתיר לנו יפת תואר.
אדרבה, לא רק שאפשר לשמור על הלשון, זה אפילו נחמד ונעים לשמור על הלשון. מי שמתרגל לשמור על הדיבור שלו, יש לו תענוג בחיים. הרי על מצוות שמירת הדיבור נאמר "מי האיש החפץ חיים", זה סם החיים.
הספר של 'דרשו' נותן מענה להרבה מאוד סוגיות שלא נידונו עד כה, ובלי ספק אפשר לומר עליו 'דבר בעתו מה טוב', ובכל דור ודור צריך לכתוב ספרים שיתאימו לשאלות של אותו הדור, כדי שנוכל ללמוד ולדעת את המעשה הנכון לעשות על פי התורה הקדושה.