"וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כ"ה, כ"ז)
הגאון הגדול רבי מרדכי גיפטר זצ"ל, מגדולי מאורי הדור, ענק בתורה ומוסר.
משהוקמה ישיבת טלז בקליבלנד, נקרא לשמש כמשגיח, ולימים כראש הישיבה שהעמיד תלמידים הרבה, והנחיל להם מושגי גדלות בעיון התורה, וצורת בן תורה ובן עליה. שילוב נדיר של גאון בהלכה ובאגדה, ספרא רבה, שעטו היה לחברו הטוב ביותר. חיבר עשרות חיבורים ומאמרים תורניים. אשתו הרבנית תחי' אמרה לי פעם: "בעלי היה אומר תמיד, שכל מחשבתו מתבררת מתוך הכתיבה".
מאידך, הפליא את שומעיו כנואם בחסד עליון, שהרצה את שיעוריו ושיחותיו בשפה ברורה ובהירה, ובעוז תעצומות כשאגת הארי החי. וכל העם רואים את הקולות – "קול ה' בהדר, קול ה' שובר ארזים… קול ה' חוצב להבות אש".
סגולה לשלום בית
את הסיפור המופלא הזה שמעתי מפי חתנו, ידידי הג"ר יעקב רייזמאנן, מרבני ניו יורק:
"עוד בחיי חמי, הגאון הגדול רבי מרדכי גיפטר זצ"ל, התהלכו סיפורים בין הבריות על גדלותו בתורה, מידותיו האצילות והליכותיו המיוחדות. דא עקא, שחלקם מעשים בדויים שלא התרחשו מעולם! כמו המעשה שחוזר ועולה מפי דרשנים ומגידים:
"אשה מנשות הקהילה פקדה את בית הגאון הגדול רבי מרדכי גיפטר, והתלוננה שבעלה מחזיק עצמו לאיש נכבד וחשוב, ומסרב לרוקן את פח האשפה – "משום כבוד התורה". הגרי"מ גיפטר שמע בצערה של האשה ופטר אותה במילים: 'אל תדאגי, זה יסודר'. למחרת בשש בבוקר השכים הרב אל ביתם, נקש על הדלת וביקש להוריד את פח האשפה…!
"סיפור לכאורה נחמד, אלא שמופרך ומזויף מתוכו הוא. קודם כל – השעה. מי נוקש על דלת משפחה זרה בשעת בוקר כה מוקדמת?! שנית – וכי זו הדרך הראויה לראש ישיבה להעמיד תלמיד על טעותו?! באזור מגוריהם אף לא מדובר במרחק הליכה. נמצא שהיה עליו להטריח את בני ביתו להשכים קום ולהוליכו במכונית, על מנת שיוריד את הזבל בשש בבוקר… לנו זה מזכיר את הקוריוז על אנשי חלם, שביקשו לחסוך מהשלג הצחור את צעדי השמש המקיץ את בני העיר לתפילת השחר, והוציאו ארבע אנשים לפסוע בשלג ולשאתו על גבי שולחן…
"תוספת מעניינת: באחד מימי החופש טיילו חמי וחמותי לעת ערב. לקראתם התקרב יהודי עם מלווהו, וקידמם בשמחה גלויה: 'הרב גיפטר, בדיוק ברגע זה אנחנו מדברים אודותיך…'
'שלום עליכם, מה כבר אפשר לומר עלי?…', מגיב הרב, והאיש עונה: 'אמרנו שהליטאים יודעים להנחות ולחנך את תלמידיהם', וחזר על הסיפור עם פח האשפה… חמי וחמותי התחילו לצחוק, וחמי השיב בהלצה: 'לפחות תאמר שהיה זה בשעה שבע!'. הלה תיקן את עצמו בתמימות – 'הא, זה היה בשבע…!', ומכאן ואילך הסיפור המשונה עבר אצלו לשעה שבע…". האבסורד הוא שעל הגאון הנפלא הזה יש די סיפורים מקוריים, שהיו ונבראו וגם תועלתם מרובה. כמו גם בנושא שלום בית, שהצטיין בו למופת, אם בעצה והדרכה ואם בדוגמא אישית.
מרגלא בפיו: נשאלתי מה מקור השמועה שקיפול טלית בצאת השבת הוא סגולה לשלום בית, ועניתי: "להחזיק מטאטא בידו בערב שבת זו סגולה הרבה יותר בדוקה לשלום בית!"…
מתוך אימת הדין
המעשה שעליו אנו מספרים, הפעם מדובר בסיפור אמתי ומדויק, שב והתרחש מידי שנה בשנה בבית ראש הישיבה:
בימים שבין כסה לעשור, היה הגאון הגדול ר"מ גיפטר שרוי בשיא ה'עבודה'. בראש השנה היה יושב בשולחן החג ורועד מאימת הדין. היה מקפיד שלא ידברו דברים סרי טעם ופטפוטי סרק. הוא זכר שיום ההולדת של אשתו הרבנית חל בעשרת ימי תשובה, וחסך את הבירור באיזה יום, כשקבע לכך את… ערב יום הכיפורים.
וכך היה מנהגו של הגר"מ גיפטר בערבו של היום הנורא: אחר תפילת המנחה, עוד מעט קט סעודה המפסקת, היה שואל לבחור מתלמידיו לקחתו אל חנות הפרחים, ועם זר יפה בידו הגיע הביתה לכבוד יום ההולדת. כך בכל יום כיפור פיאר את השולחן זר פרחים שקנה לרעייתו.
משחלה הרב והחל ללכת עם הליכון, שלח שליח לרכוש את הפרחים, והוא עצמו החזיקם בידו על גבי ההליכון, וניגש לרבנית להעניק לה את הדורון. לשנה הבאה נחלש עוד, וכבר ישב על כסא גלגלים, אך על המתנה לא ויתר. את הזר הניח על ברכיו, ועם כסאו התגלגל וכיבד את נוות ביתו. עד שהמחלה הסופנית שללה גם את המעט הזה, כשנמצא מצונף ואסור במיטתו. אז יצאה הרבנית וקנתה בפעם הזאת פרחי משי, עשויים מבד – למען יעמדו למזכרת ימים רבים. את הזר הציגה לפני ראש הישיבה, בהודיעה לו כי המשיכה את מנהגו האצילי, וקנתה לעצמה מתנה מאישה.
הנה לכם סיפור אוטנטי, דוגמא נפלאה של שלום בית, מופת של הנהגה כיצד מחזקים ומחזיקים את בדקי הבית לאורך ימים. עדות חיה לכך – הזר והאגרטל המעטרים את בית האלמנה עד עצם היום הזה. בכל עת שמעלים אבק נשטפים הפרחים ומתחדשים על ידי הרבנית תחי', זה כבר 15 שנים…
(מתוך יתד השבוע, עיו"כ תשע"ח)