פעם כשיצא מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל מניחום אבלים אצל משפחתו של נפטר דגול, פנה למלוויו בשאלה, אם ראו את ה׳מעשה שטן׳ בבית האבל… לתמיהתם של המלווים ולתשובתם השלילית, השיב רבינו שהוא ראה אותו… והוסיף להסביר:
ידועים דברי הפסוק בשבח ההליכה לבית האבל (קהלת ז׳ ב׳): ״טוֹב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו״, שמבואר בו שעיקר מעלת ההליכה למקומות אלו הוא משום סופם, כדי שהחיים יתנו אל לבם. והנה ישבנו בבית האבל, והאבלים והמנחמים דיברו בשבח מעשיו הטובים של הנפטר, אלא שבסיומם היה מי שהוסיף משפט השלמה שעקר וביטל את כל ההתעוררות, וזהו ה׳מעשה שטן׳ בהתגלמותו.
המלווים שניסו להיזכר איזה משפט נוראי נאמר בתוככי בית האבל, שעליו רבינו אמר שהוא ה׳מעשה שטן׳ בהתגלמותו, ולא העלו דבר. ניסו להעלות בזכרונם אם עמד שם אחד מבני המשפחה שאינו שומר תורה ומצוות שאמר דבר מה, אך למרות רוב המאמצים לא הצליחו לרדת לדעתו של רבינו, מה היה אותו משפט נוראי שנאמר בבית האבל שאינו אלא ה׳מעשה שטן׳ בהתגלמותו.
כשחזרו ושאלו את רבינו, על איזה משפט יצא הקצף, מה נאמר שם שלא הרגישו בנוראיותו, השיבם רבינו: בסוף כל דברי השבח על הנפטר הוסיף אחד מהיושבים שם משפט אחד נוראי, בו אמר: "כאלו מעלות, זה לא לדור שלנו, הנפטר לא היה שייך לדור שלנו". אתם מבינים מה ה׳מעשה שטן׳ שנאמר במשפט קצר זה? אין לכם מה ללמוד ממעשיו! הוא לא מחייב אותנו דבר! כל הנהגותיו שייכים רק לדורות הקודמים, לא לנו! כך, בכמה תיבות בודדות של ׳מעשה שטן׳ מבטלים את כל ההתעוררות שמתעוררים בבית האבל, עד שהחי כבר אינו נותן אל ליבו, ומאבד את טובת בית האבל.
(גיליון האיחוד בחידוד, ויחי תשע"ח)