ר' מנדל לא הבין מה קורה לו.
היום הראשון ללימודים עבר ברוך השם בסדר, אפשר אפילו לומר יותר מבסדר. יענקל'ה נרגע כבר, ואפילו נראה שהצליח ליהנות קצת כבר מהחברים החדשים. אך הוא – ר' מנדל עצמו – משום מה לא מרוצה…
—
לפני שבועיים זה התחיל. מנהל הת"ת הזמינו לשיחה, כשהמזכיר מציין שזה דחוף עוד לפני תחילת שנת הלימודים החדשה. כל העת הוא ניסה להעלות בדעתו, על מה ולמה קראו המנהל, מי לא בסדר. אך על זה הוא לא חשב…
אחר מילות נימוס כנהוג, ניגש המנהל לעניין בהמליצו להשאיר את יענקל'ה בנו בן ה-12 ללמוד עוד שנה בכתה ח'.
בתחילה הוא שתק. לא ידע כיצד להכיל את זה. מה להגיב. לא שהוא חשב עד עכשיו שיענקל'ה הוא מהמצוינים בכתתו, אך שהמצב הוא עד כדי כך לא עלה על דעתו.
המנהל המשיך ואמר שלמלמדים החשובים לא נעים לדבר על דברים שכאלו, על כן זה נופל עליו, והוא מצטער שזה נמשך ונסחב עד עכשיו, שבועיים לפני תחילת השנה החדשה.
לאחר שיחה ארוכה בה הוצאו מהארונות קלסרים מאובקים משנים שעברו, הגיע יחד עם המנהל החשוב להחלטה בה התחילה השיחה. לטובת עתיד הילד חובה עליהם וזכות היא לו שיישאר עוד פעם ללמוד בכתה ח'.
המנהל הוסיף בהדרכה מניסיונו איך לספר זאת בבית ואיך להעביר זאת לילד. ובברכה לבבית לנחת מיענקל'ה ומכל צאצאיו נפרד ר' מנדל מהמנהל, ונשרך לביתו להעביר את הבשורה ה…
—
בתום שיחה לא ארוכה הבינה נוות ביתו שזו המציאות, ובאם הצלחת הילד באמת מול עיניהם עליהם ללכת על זה בלי לחשוב מה יאמרו החברים ומה יחשבו השכנים.
"אך מה הוא יגיד?", נפלטה ממנה השאלה שניקרה גם בליבו.
הרי גם לאנשים מבוגרים קשה להתמודד עם מבטי החברה, קל וחומר שלילד שכל חייו סובבים סביב החברים-החברה, עם כל נחיצות העניין וטובתו האישית קשה הדבר שבעתיים.
"ומה אנחנו נגיד?" הגיב בשאלה, כיהודי העונה בשאלה נגדית.
"חייבים להסביר לו, שהוא יבין".
"ברור שצריך שהוא יבין", חייך בעגמומיות. "אבל איך נסביר…"
לאחר דיון ארוך נפלה ההכרעה במטבח. זה חייב להיות מהר, ועוד היום.
—
בטיול קצר עם אבא, תוך כדי שיחה על דא ועל הא לכאורה, אך מכוונת מטרה, גולל יענקל'ה וסיפר שהכי-הכי הוא נהנה בת"ת ב'הפסקה' כי אין לו כח לשיעורים הארוכים בכתה, שבכלל לא מבינים מה שהרב'ה אומר… אבא גישש ברגישות ושאל: "האם כל הילדים לא מבינים?" ואז הגיעה התשובה המצערת: "לא, הם כן מבינים. יש אפילו ששואלים שאלות. אך אני לא מבין, סתם יושב…"
עם כל הצער שבדבר הודה ר' מנדל להשי"ת על כך שיש עדיין מה לתקן. וביודעו שזהו תפקידו כאבא – שומר נאמן לפיקדון, החליט שהגיע הזמן.
"רציתי לספר לך…", אמר כשהוא נושם עמוקות "…וזה יעזור לך שגם אתה תבין מה שהרב'ה אומר"… הוא לא ידע איך להמשיך להוציא את המילים מהפה, אך הניצוץ שנדלק בעיני בנו לא הותיר לו ברירה. "המנהל אמר לי שהוא חושב שכדאי שתלמד עוד פעם כתה ח'".
"לא אעלה לכיתה ט'? למה? כולם יעלו לכתה ט' ואני אשאר בכתה ח' עם הילדים הקטנים?"
"אמרת קודם שאתה לא נהנה כ"כ בחיידר"
"נכון… לא נכון…"
"אתה כן נהנה בחיידר? כן נהנית כשהרב'ה לימד?"
"כן… אה… לא"
דומיה שררה מספר דקות. הכאב מליבו הקטן עלה וצף על פני השטח. לפעמים נגמרות המילים, כנראה שלפעמים פשוט צריך לדעת לשתוק. הוא קיווה שבנו יעכל ויקלוט, עד כמה שמוחו מסוגל להבין.
נראה היה שמשהו הוא תפס וקלט, אך לא לגמרי. הזמן הוא התרופה הכי טובה, החליט ר' מנדל בעודו מסב את נושא השיחה על הנוף שמולם.
למחרת ישבו יחד לדבר אתו על הנושא. לא, הוא עדיין לא הסכים לכך. אך הוא גם לא הגן על דעתו בחמת זעם כאתמול.
אחרי כמה ימים של שיחות ובכיות עם דעות מתחלפות לפי מצב הרוח, נראה היה בחוש שהוא השלים עם כך. הוא נשאר כתה.
למעשה, לפני פתיחת הלימודים הוחלט בהתייעצות עם המנהל והמלמד מהשנה האחרונה, שיותר יהיה לתועלת באם ייכנס לכתה המקבילה, כך שאמנם יישאר כתה אך תהיה לו יותר התחדשות.
—
היום הראשון ללימודים כבר עבר. ר' מנדל שמח מאוד לקבל טלפון בהפסקה מהמלמד החדש, שסיפר שיענקל'ה נראה די שמח. כך גם היה נראה כשהוא חזר מהחיידר.
אך משהו קרה לו, לר' מנדל עצמו. בלב פנימה הוא מרגיש הרגשה מתסכלת וחמוצה. הכי מפריע לו, זה שהוא לא יודע אפילו להצביע על הנקודה. למה הוא מתוסכל, מה מפריע לו.
בדרך הביתה מהשיעור הקבוע בשטיבל, הוא קלט.
יענקל'ה בנו, כמעט שבועיים הרגיש את עצמו מושפל וקטן בגלל העובדה שהוא הולך להישאר כתה. ואני? – כמה שנים כבר אני באותה כתה???…
כבר שנים על גבי שנים אני חי את חיי, מחר כמו אתמול. כן, אני לא בכתה גן, ב"ה אני קובע עתים לתורה כל יום עם חברותא קבועה. אך מתי גם אני אעלה כתה?!
—
למחרת בערב, עת הקדים ברבע שעה את הליכתו לביהמ"ד, לאחר שסיכם עם החברותא על הוספת רבע שעה ללימודם המשותף – הרגיש הרגשה חמימה ונעימה מתפשטת באבריו.
כן, גם אני עליתי בכתה.