בפרשת השבוע אנו קוראים על סדר טהרת המצורע: "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת…", ומפרש רש"י: "לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים, שמפטפטים תמיד בצפצוף קול.
אכן, בדרך כלל איסור לשון הרע מתקיים באמצעות דיבור, אך יש לדעת כי אסור לספר לשון הרע אף בדרך רמז, ואף אם אינו מוציא מילים מפיו, רק קורץ בעיניו ומראה באצבעותיו. במה דברים אמורים? כאשר מספר את עצם המעשה בדרך רמז, אך כאשר רומז לחבירו להסתכל על אדם העושה מעשה בלתי ראוי, וחבירו רואה את המעשה בעצמו – יש אומרים שאינו עובר בכך על איסור סיפור לשון הרע. אולם, לכאורה יש לאסור זאת משום מצות "ואהבת לרעך כמוך", שפירושהּ מבואר ברמב"ם – שצריך לחוס על כבוד חבירו כפי שחס על כבוד עצמו.
ואפשרות נוספת של לשון הרע ללא דיבור – היא באמצעות כתיבה, דהיינו שאסור לאדם לכתוב לחבֵרו במכתב, או לפרסם ברבים מכתב, ובו דברי לשון הרע. והכותב לעצמו 'זכרונות', או 'יומן' אישי, ובהם חוות דעת על אחֵרים, או סיפורים שאירעו לו הכוללים דברי גנאי על אחֵרים, עם שמותיהם או בתוספת פרטים העשויים לגרום לזיהויָם – אסור לאחֵרים לקוראם. ולפיכך אסור להותירם במקום בו הם עלולים להגיע לעיניהם של אחרים, ואם הגיעו בגרמתו לעיניהם של אחֵרים, נחשב לו הדבר לעוון לשון הרע. וזאת מלבד ה'חרם דרבנו גרשום' שיש על קריאת כתבֵי הזולת ללא רשותו; ויש שכתב שאף עליו נאמר במשלֵי: "הולך רכיל מגלה סוד". אולם, הכותב עצמו – יש אומרים שרשאי לקרוא את הדברים אף לאחר ששכחם.
ויש שהעירו בקשר לכתיבת דברי לשון הרע ביומן וכדומה – כי הכותב בסגנון של שמירת טינה וכעס, יתכן שעובר בכך על איסור 'לא תטור'; ובכל מקרה, גם כשאינו עובר ב'לא תטור', ואף כשיש תועלת בכתיבת הדברים להפגת כעסו של הכותב, בדרך כלל אין תועלת בציון השֵׁמות.
[חפץ חיים הל' לה"ר כלל א, ס"ח, ובמ"ח ס"ק יג; ביאורים ומוספים דרשו, 37; ושם פתיחה לאוין, 51; כלל ג, 14; כלל ו, 10]