בסעיפים הקודמים למדנו, שגם אם ראינו אדם שעבר עבירה שאיסורה מפורסם, ובוודאי מתכוון לחטא, אך הוא איש בינוני שנשמר בדרך כלל מחטא – אסור לגלות זאת לאחרים, אלא יש להוכיחו בינו לבין עצמו.
בסעיף הנלמד היום (כלל ד סעיף ה) ממשיך ה'חפץ חיים' בעניין זה וכותב, שאם החוטא הוא "מהאווילים הלצים השונאים למוכיחם… ובוודאי לא יתקבלו דבריו באוזניו", והוא עשוי לשנות באוולתו ולבוא עוד פעם לידי חטא – טוב שיגלה זאת לדייני העיר, כדי שיוכיחוהו ויפרישוהו מהחטא. והוא הדין שיכול לומר זאת לקרוביו של החוטא, אם הוא יודע שביכולתם להשפיע עליו.
בביאורים ומוספים שבמהדורת 'דרשו' מביאים, כי יש שכתבו שגם אם הוא עצמו יכול להוכיחו, אבל הקרובים או מישהו אחר יעשו זאת טוב יותר, ותהיה מכך תועלת, מותר. וכן מנהל מוסד שרוצה להעיר לאחד המלמדים, אבל חושב שתהיה תועלת גדולה יותר אם הביקורת תגיע מאחד ההורים ולא ממנו ישירות, דעת הגר"ח קניבסקי שמותר לספר להורה את הביקורת בסוד, על מנת שיעיר למלמד. [ולספר על אדם שעשה עבירות כדי שיתפללו עליו שיחזור בתשובה, דעת הגר"נ קרליץ שמותר משום שנחשב לתועלת, אך צריך לספר בצמצום רק כפי הנצרך].
אמנם, בכל אופן שמודיע לקרובים, או למישהו אחר שיכול להוכיחו, אסור להם לקבל את דבריו בהחלטה גמורה. ולכן, יש שכתבו שכאשר מודיע לקרובים ויודע שיקבלו זאת באמון גמור, עליו להודיע להם שאין להם לקבל זאת אלא עד שיבררו הדברים עם החוטא.
גם לגבי דייני העיר, מדגיש ה'חפץ חיים' שאסור לספר להם אלא אם ראו זאת שני עדים, כי אסור לבית דין להאמין לעד אחד. אמנם, לספר לדיינים שלא בתורת עדות אלא בצנעה על מנת שיוכיחוהו, הביאו בביאורים ומוספים שאין זה גרוע יותר מאשר לספר לקרובים או לשאר בני אדם היכולים להשפיע עליו לטובה.
ה'חפץ חיים' מדגיש עוד, כי כוונת המספר צריכה להיות לשם שמים, ולא משנאה; ודייני העיר צריכים להוכיח את החוטא בצנעה ולא ילבינו פניו ברבים [וראה בביאורים ומוספים לעניין דברים שיש בהם חילול ה', כיצד יש לנהוג].