הרב צבי וינברג
"וְלָקְחוּ לַטָּמֵא… וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי" (במדבר י"ט, י"ז)
במשנה פרה (פ"ז משנה ט) שנינו, שהיסח הדעת פוסל במי חטאת, ולכן מי שנשא על כתפו את המים שמילא לקידוש, והורה הוראה לאחרים או שהראה לאחרים את הדרך, או שהרג נחש ועקרב או שנטל אוכלים כדי להצניעם, המים פסולים, לפי שהתעסק בדבר אחר קודם שנתן את האפר על המים ויש כאן היסח הדעת, אולם אם נטל אוכלים כדי לאוכלם [קודם הקידוש – "משנה אחרונה" שם] המים כשרים.
והקשה התוי"ט מדוע בנטל אוכלים להצניען אע"פ שלא הצניען הוי מלאכה, ובנטל אוכלים ואכלן לא הוי מלאכה. וכתב שאכילה נחשבת צורך המלוי, משום שאם הוא רעב לא יהיה לו כח למלאות [לקדש – "משנה אחרונה" שם]
מדברי התיו"ט למד בעל ה"בן איש חי" (שו"ת תורה לשמה סי' רעט) הלכה בהלכות כיבוד אב ואם. שנשאל שם בבן ששלח אותו אביו מחוץ לעיר מרחק שעה אחת מן העיר להביא לו דבר אחד משם שהיה צריך לו מאד במהרה, אך צוה אותו שאין לו רשות לעשות שום מלאכה או עסק לעצמו או לזולתו עד שילך ויביא לו זה הדבר מאותו המקום.
והלך הבן בשמחה ובטוב לבב לקיים מצות אביו, וכשהגיע לפתח העיר הרגיש שעדיין הוא לא אכל כלום וקשה עליו ההליכה בלא אכילה, וקנה מן השוק אצל פתח העיר דבר מאכל, וישב שם ואכל, והלך ועשה מצות אביו. ובחזרתו עלה בלבו ספק אם הוא עבר בזה על מצות אביו, כיון שצוהו שלא יעשה שום מלאכה או עסק לעצמו או לזולתו עד שילך ויביא לו הדבר, ומה שעשה העסק הזה שקנה ואכל הוא היה לעצמו.
או דלמא כיון שהוא היה רעב והיה קשה עליו לילך ולבא קודם אכילה אין זה חשיב כשאר מלאכה או עסק. וכתב שלפי מה שמבאר התיו"ט את המשנה בפרה, שאכילה לא נחשבת כהיסח הדעת במי חטאת, ה"ה כאן, שמה שקנה ואכל נחשב זה כצורך שליחות אביו, שאם היה נשאר רעב לא היה לו כח ללכת ולבא במהרה, וא"כ לא עבר על מצות אביו, אלא אדרבה מקיים מצות אביו שרוצה ממנו להביא לו הדבר ההוא במהרה.
(קב ונקי)