ישראל מאיר, ילד טעון בקשיים רגשיים, מגמגם קשות וחסר ביטחון מוחלט. אביו, ראש כולל ידוע, בר-אוריין ותלמיד חכם מופלג, בעל לב רגיש, מצפה שלב בנו היקיר ייפתח ויתמלא באור התורה. לנוכח בקשות רבות אשר חזרו ונשנו מצד האב, יצרתי קשר מעמיק מעט עם הילד וביקשתי לשמוע את אשר בפיו. הילד התבקש לומר את אשר עם ליבו על החיידר, על הכיתה, על השיעור, החברים. על הבית, על סדריו, על חבריו לשכונה, על תפילותיו בשבתות, על סעודות השבת ועוד.
תוך כדי שיחה הובלתי את ישראל מאיר שינסה לומר מה היה רוצה להשיג. מה הוא חושב שחבל שאין לו הזדמנות לכך. המטרה בשאלה זו הייתה, לנסות לעמוד על כך, שמא ואולי חבוי בתוכו איזה כוח, איזה כישרון או חוש שאינו בא לידי ביטוי. במחשבתי היה, שלו נצליח לגלות את זה ונצליח להעצים את היכולת הזו, אולי נצליח בכך להעלותו על דרך המלך.
בתוך השיח זמזמתי לעצמי איזה ניגון מעורר, והנה אני שם לב איך שניצת זיק מוזר בעיני ישראל מאיר, מה שעוררני לשאול אותו על שירה. אולם לפני ששאלתי אותו על כך, זמזמתי שוב את המנגינה, אלא שזייפתי בעליל, וביקשתי לראות אם יש לו לילד חוש מוזיקלי, אם ישים לב לזיוף.
התגובה הייתה חדה מאוד. למשמע הזיוף הוא התפרץ והתבטא: "לא". היה נראה שדבר מה מפריע לו מאוד. שאלתי אותו: מה מפריע לך? מה לא? הוא התבייש מאוד וניסה להתחמק ולא לענות. אבל אני לא הרפיתי. אמרתי לילד: אמור נא לי, מה הפריע לך? אני לא אכעס עליך, אמור בבקשה. הוא שאל בביישנות יתירה: "האם השיר… המנגינה… היא נכונה? כי בפעם הראשונה זה נשמע טוב, ובפעם השנייה זה נשמע לא טוב…"
שאלתי אותו: האם אתה יודע לשיר? האם אתה אוהב לשיר? ומתי אתה שר? מכאן עברנו וטיילנו ארוכות על ניגוני שירה וזמרה, על שולחן השבת, על הרצון להשתתף במקהלות ועל הערגה והחשק להיות נוכח בשולחנות של אדמו"רים. הילד פשוט קרן מאושר כי הנה, לפתע זיהו שיש בו נקודה עלומה, מוסתרת, מודחקת, חבויה עמוק עמוק אבל קיימת. גילינו שהוא בעל שמיעה נדירה, בעל חוש מוזיקלי מיוחד, ומשום מה הדבר חנוק בתוך תוכו. שוחחנו אודות סגנונות של שירה, השמעתי באוזניו נעימות מגוונות וביקשתי את חוות דעתו. אט אט הוא נפתח, העיר והאיר את אשר היה לו לומר, והקשר הרגשי שבינינו העמיק והתעצם ביותר. תכננתי עימו את השירה של המסיבות השונות בחיידר והוא החל לקרון מאושר. מכאן והלאה, מדי שבוע ביום שישי ביקשתי מהמלמד שישורר עם הכיתה זמירות שבת. המלמד, שקלט שיש כאן הזדמנות מיוחדת להעלות תלמיד, לרוממו ולהגדיל את ביטחונו העצמי, נעתר לכך.
וההמשך הוא ממש לא יאומן. הילד התחבר אל הלימודים. לפתע החל להתעניין בכל הלימודים, שאל את אשר לא הבין וענה על מה שהקשו. מדי פעם נתנו לו לשיר שירת יחיד, סולו. והלא יאומן קרה למול עינינו המשתאות. הילד הפסיק לגמגם. לימודו מאז היה בחשק רב ועצום. וגם קשיים אישיים נוספים שהיו מנת חלקו בעבר, אט אט החלו להעלם.
אחרי תקופה של כמעט שנה, שאלתיו בשיחה גלויה איך הוא מסביר את השינוי העצום שהתחולל אצלו. תשובתו שימשה לנו תמרור לאורך ימים – הוא ענה: השירה הקרובה לליבי מרגיעה אותי, משמחת אותי, מסירה כל מחיצה ומרחק ביני לבין כולם. המציאות של השירה מרוממת, וכאשר אני מרגיש מרומם טוב לי, וכשטוב לי אז פשוט אני טוב, וילד טוב לומד טוב, מקשה טוב ועונה טוב, ובכלל, כל התנהגותו טובה היא.
(הרב עזריה חסיד, המבשר תורני בשלח תשע"א)