סיפור יציאת מצרים נפתח כידוע בשליחות ששלח הקב"ה את משה רבינו אל פרעה, כדי לבקש ממנו ולצוותו שיוציא את בני ישראל ממצרים. משה רבינו מגיע אל פרעה, עושה את האותות כפי שציווהו ה', וכו'
מיד לאחר אותה שיחה מצווה פרעה להכביד את העבודה על האנשים כי נרפים הם, "ויוכו שוטרי ישראל"… משה רבינו מתלונן בפני הקב"ה, למה הרעותה, למה זה שלחתני, מאז באתי לדבר אל פרעה הרע לעם הזה…
אחרי שמשה רבינו משמיע את הדיבורים הללו, משיב לו הקב"ה תשובה מאוד מעניינת: "עתה תראה אשר אעשה לפרעה, כי ביד חזקה ישלחם" וכו'.
וכאן הבן שואל: רבותי היקרים, בואו נשים לב למה שכתוב בפסוק הזה: "עתה תראה", כלומר, עכשיו כבר אפשר להתקדם לשלב הבא, לשלב של הגאולה. עד עכשיו לא יכולנו להתקדם לגאולה כי היה חסר פה משהו. אבל עכשיו, כשעם ישראל מאשים את משה ואהרן באחריות להבאשת ריחו בעיני פרעה ועבדיו, כשמשה רבינו כבר הגיע למסקנה שהוא רק עשה יותר גרוע בפנותו לפרעה, זה הזמן להתקדם לעבר הגאולה.
למה באמת? האם עד עכשיו לא היה מספיק 'קושי השעבוד'? היינו חייבים להגיע עד לשפל הנורא הזה, שהם צועקים על משה ואהרן ומשה רבינו אומר 'למה הרעותה', ורק אז אפשר לצעוד לעבר הגאולה. הלא דבר הוא, ובלילה הזה שבו אנחנו מספרים ביציאת מצרים מן הראוי שנשים לב ונתבונן בנקודה הזאת.
**
חג הפסח, הלא הוא חג האמונה. זיכרון יציאת מצרים נמצא בשורש האמונה של עם ישראל ותורת ישראל, ובליל הסדר אנחנו עוסקים בעיקר בהחדרת האמונה בלבבות שלנו ושל הילדים שלנו, שיש בורא לעולם, שהוא תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם, בידו לשדד את כל המערכות, הוא ברא את החושך ואת האור, את המים ואת האדמה, את הצמחים ואת בעלי החיים, הכל ממנו והכל בידו.
אנחנו מאמינים בני מאמינים, אבל אנחנו גם יודעים שיש לנו את חובת ההשתדלות, כל אחד ואחד לפי דרגתו ועניינו.
ההשתדלות היא חלק חשוב מאוד, אנחנו מחויבים בה ועושים אותה, אבל אנחנו תמיד צריכים לזכור את המקום הנכון שלה, היא רק השתדלות, זו לא היא שמחוללת את השינוי. בין אם מדובר בפרנסה, בבריאות, בחינוך הילדים בכל תחום באשר הוא. האדם מצווה להשתדל, והקב"ה כבר עושה את מעשיו ומוליך אותנו בדרך שהוא בחר עבורנו.
אמי מורתי שתחי', תמיד אומרת לי: "הרי אתה מחנך את בנות ישראל, בסמינרים שלך מלמדים אותן מגמות ופועלים לתת להן כלים להשתדלות כדי שיוכלו להתפרנס בכבוד, יחד עם הבעלים תלמידי החכמים שיהיו להן בעתיד בעז"ה. אבל תמיד תמיד תגיד להן שאנחנו לא בוחרים אפילו לא את ההשתדלות שלנו… תספר להן את הסיפור שלי…".
אמא שלי גדלה בתל אביב, בצעירותה היא למדה בסמינר שצ'רנסקי, כל שאיפתה היתה להיות גננת. זה היה החלום של הצעירות באותם ימים, פסגת השאיפות, להיות גננת עם תעודה.
אבל להורים שלה, כמו להורים של חברותיה לא היתה אפשרות לממן את הלימודים בסמינר, ולכן הנהלת הסמינר מלכתחילה דאגה שהלימודים יתקיימו בשעות הערב. התלמידות היו עובדות בבוקר, כל אחת בעבודה שהצליחה להשיג, ובערב הן היו באות לסמינר ולומדות כדי לקבל תעודת 'גננת מוסמכת'.
מהבית בשכונת שפירא בתל אביב, היא היתה יוצאת בבוקר השכם באוטובוס לתחנה המרכזית של תל אביב, משם נסעה באוטובוס לתחנה המרכזית של יבנה, ומשם בעוד אוטובוס פנימי לגן ילדים ביבנה, שם היא היתה עובדת כסייעת, ומרוויחה את מעט הכסף הנדרש כדי לממן את הלימודים שלה בסמינר.
כל בוקר היא היתה נוסעת בשלושה אוטובוסים כדי להגיע לעבודה, ולאחר מכן חוזרת בשלושה אוטובוסים כדי להגיע הביתה, מיהרה לסמינר ללמוד ולאחר מכן שבה הביתה לנוח כדי לאגור כוחות לקראת יום העבודה והלימודים המצפה לה למחרת. כך במשך מספר שנים היא השיקעה כוחות עצומים בלימודי גננות, וברוך ה' ראתה ברכה בלימודים וקיבלה את התעודה המיוחלת.
בחסד ה' זכתה להקים את ביתה יחד עם אבי מורי, ואכן הקימה בית כפי שחלמה, בית של תורה ויראת שמים, היא היתה שותפה בכירה בפרנסת הבית והעבודה שלה סייעה רבות בעול הפרנסה, אלא ש… היא בכלל לא עבדה כגננת. הקב"ה החליט לשלוח לה את הפרנסה בדרך אחרת, דרך מועדוני הקשישים של עיריית בני ברק. כל המאמץ שעשתה במשך שנים כדי להגיע ללימודי גננות, לא היה קשור בשום דרך ובשום צורה לאופן שדרכו הגיעה הפרנסה לביתה. היא עשתה השתדלות, אבל את הפרנסה הקב"ה שולח בדרכים שלו ובאופנים הראויים בעיניו.
את המסר הזה אנחנו צריכים לא רק להעביר לילדים שלנו, אלא גם להחדיר אותו בהם, להכניס אותו לעצמות שלהם וגם שלנו. אנחנו משתדלים, אנחנו מתאמצים, אבל מי שמנהל את העולם זה הקב"ה, וההשתדלות שלנו לא מועילה בכלום, ולוואי שלא תזיק…
**
ובהקשר זה אספר גם סיפור אישי שהיה עמי, ובו ראיתי את יד ה' המסובבת את הכל ומסדרת את הכל.
זכיתי ב"ה להיות בין מייסדי ומקימי בית המדרש 'נפש החיים' באשדוד, בית מדרש שמשמש קהילת אברכים בני תורה ברובע ז' בעיר, מקום של תורה ותפילה, בית מדרש גדול ורחב ידיים עם 'אוצר ספרים' גדול מאוד, וקול התורה מתרונן בתוכו בכל שעות היום והלילה. ברוך ה' שזכינו לראות ברכה בעמלנו.
בתקופת הבראשית שכן בית המדרש הזה במשכן זמני, קטן וצפוף מאוד. הגשנו בקשה לעיריית אשדוד, וקיווינו לקבל הקצאה, שטח שיספיק לנו לבנות מבנה שיהלום את גודל הקהילה. היינו זקוקים כבר אז לכ—300 מקומות ישיבה, וכמובן הפעלנו לחצים ועשינו מאמצים מכל הכיוונים, עד שבשעה טובה אושרה לנו הקצאה.
אבל כשנכנסו לפרטים חשכו עינינו… זאת היתה הקצאה של 520 מטר, בשטח שנמצא בין מבנים אחרים שחלקם כבר היו בנויים וחלקם בתכנון מתקדם. 520 מטרים זה נשמע מכובד, אבל ההיתר לבנות היה רק בכחמישים אחוז מהשטח, כלומר 170 מטר מידות הבניין ברוטו… אם ניקח בחשבון שצריכים חדרי ספח, חדרי מדרגות לגברים ולנשים, חדר מבואה לבית הכנסת, מקום לתלות מעילים וכובעים לפני הכניסה, וכיורים לנטילת ידיים, המשמעות היא שגודלו של בית המדרש יוכל להכיל 150 מקומות ישיבה לכל היותר.
זה לא מספיק אפילו לחצי מהצורך הקיים שלנו, ומה יקרה כשהקהילה תגדל בעזרת ה' והילדים הקטנים יגדלו ויצטרכו מקומות של ממש, מה יהיה אז? לא יעלה על הדעת לבנות כזה בית כנסת קטן לכזאת קהילה גדולה!
החלטתי שאני לוקח את הסיפור הזה באופן אישי, ומטיל את כל כוחותי למערכה. בירור שעשיתי גילה שלראש העיר המיתולוגי של אשדוד, צבי צילקר, יש מנהג לבוא ללשכתו עשרים דקות לפני תחילת יום העבודה. כל עובדי העירייה מתחילים לעבוד בשמונה בבוקר, וצילקר מגיע לעירייה עשרים דקות קודם לכן כדי 'לנקות שולחן' מיום האתמול ולהתכונן ליום העבודה החדש. אמרו לי, אם אתה רוצה שיהיה לך סיכוי לדבר איתו, תחכה לו בבוקר כשהוא מגיע ללשכה, בשעה הזאת יש לו לפעמים מצב רוח טוב ואפשר להשפיע עליו, אחרי שמתחיל יום העבודה הוא כבר ב'שוונג' של פעילות והוא לא יעצור כדי לבדוק מה אתה צריך.
כך עשיתי. מדי בוקר הייתי קם מוקדם, מתפלל ומתארגן ו-20 דקות לפני שמונה בבוקר כבר חיכיתי שם, מנסה לתפוס את תשומת לבו. אבל הוא – כבר היה לו ניסיון של עשרות שנים עם 'נודניקים' מהסוג הזה, והוא התחמק פעם אחר פעם, מה שלא גרם לי להתייאש, המשכתי לבוא שוב ושוב…
למעשה, הייתי זקוק אז גם להקצאה עבור הסמינר שהקמתי, סמינר 'תפארת החיים' שב"ה כבר התפתח והתרחב מאוד, ויש לו שלוחות במקומות נוספים. אבל לסמינר עוד לא היה אז אפילו 'סמל מוסד', היינו ממש בתחילת הדרך, ולא חשבתי לרגע שיש סיכוי לקבל הקצאה, לכן לא ערבבתי 'שמחה בשמחה' והשקעתי את כל הכוחות רק בהקצאה לבית הכנסת.
באחת הפעמים שהמתנתי לצילקר, הוא לא הגיע בזמן. לא 20 דקות לפני שמונה ולא בשמונה. אני הסתכלתי על השעון והייתי בלחץ, השעה מתחילה להתאחר וממילא הוא רק יעבור על פני ואפילו לא יחנון אותי במבט, אבל אמרתי לעצמי ולחבר שהיה איתי, הרי אנחנו עושים השתדלות, נו, היום ההשתדלות צריכה להימשך קצת יותר זמן.
והנה כשהגיעה השעה רבע לתשע, פתאום פונה אלינו מישהו אחר. היה זה סגן ראש העיר, יהודי שהיה לו לב חם לעניינים של תורה וקדושה, אבל הוא לא היה חרדי ולא ציפינו לעזרה ממנו.
סגנו של צילקר עבר שם ושאל אותנו למי אנחנו מחכים. אמרנו לו שאנחנו ממתינים לצילקר, כי אנחנו זקוקים לעזרה בהקצאה ל'נפש החיים' הקהילה של הגאון רבי פנחס שרייבר. כששמע את שמו של הרב שרייבר הוא מיהר להזמין אותנו להיכנס ללשכתו, לשכת סגן ראש העיר, והקדיש לנו את מלוא תשומת הלב.
התברר לנו שסגן ראש העיר, גם מחפש לפעמים דרכים להתקרב לראש העיר ולמצוא חן בעיניו, ואותו אחד שהזמין אותנו ללשכה שלו, חשקה נפשו להעניק לצילקר מתנה מאוד מיוחדת – פגישה עם הגר"פ שרייבר. היתה זו מתנה מאוד מאוד יקרה ונדירה, כי הרב שרייבר התרחק מפוליטיקאים כמו מאש, בוודאי פוליטיקאים שאינם שומרי מצוות.
הוא התחנן, פשוט התחנן שניזום פגישה בין ראש העיר לרב שרייבר, הוא בטוח שזה יטיב איתנו…
אמרתי לו: "אדוני סגן ראש העיר, אני מעריך את ההצעה, אבל אני לא בטוח שאצליח לארגן את זה. הרב שרייבר הוא לא איש שאפשר לקנות בכסף, ואם הוא לא רוצה לפגוש פוליטיקאים, אז הוא לא יפגוש אותם, השאלה היא עד כמה זה עקרוני אצלו, ואת זה אני צריך לבדוק".
**
הגעתי לרב שרייבר והצגתי בפניו את העניין, וכששמע הרב שרייבר את שמו של סגן ראש העיר, אורו עיניו… "אני לא מתלהב לפגוש פוליטיקאים", הוא אמר לי, "אבל דווקא הסגן הזה של ראש העיר, נענה לבקשתי לפני מספר שנים בהרחבת ענייני הקדושה בעיר, שהוא מעיקרי הדת… הוא עשה אז דבר גדול ונשגב שהיו לו השלכות של קדושה בשאר חלקי הארץ… יתכן ופגישה כזאת תעזור לך עם ההקצאה לסמינר".
אני נדהמתי. מה קשור הסמינר? דיברנו על הקצאה לבית הכנסת, הסמינר שלנו עוד בכלל לא נמצא בעמדה של לבקש הקצאה או תקציב עירוני כלשהו, ממש בתחילת הדרך, ובכלל, הרב דואג פה לענייני הכלל של הציבור כולו, בזמן שעוד לא סגרנו את הנושא של בית הכנסת של הקהילה שלנו…
ראש העיר אכן הגיע לפגישה שאותה סידר סגנו, הוא היה מאוד נרגש והסגן היה נרגש לא פחות. צילקר ניצל את ההזדמנות כדי לטעון באוזני הרב שרייבר, שחלק גדול מהסיפורים שמספרים עליו שהוא מתנכל לציבור החרדי וכדו', זה בכלל לא נכון, והרב שרייבר שמע אותו בסבלנות והתייחס אליו בכבוד.
אחרי כמה דקות של שיחה ניגש צילקר לגופו של עניין: "יש לכם פה קהילה גדולה", הוא אמר לרב, "מה הם הצרכים שלכם, איך אוכל לסייע?", הרב שרייבר אמר לו שבעניינים האלו יש פה אחד, יחיאל צוקר, שידבר איתו, ואני הגעתי ואמרתי לראש העיר שיש לנו עניין עם בית כנסת, היינו שמחים אם הוא ירחיב את ההקצאה בעוד 200 מטרים לפחות כדי שהמקום יהיה מתאים לקלוט את הקהילה שלנו. הוא אמר לי שאכנס אליו למחרת בהקשר לבית הכנסת.
"מה עוד אתם צריכים?", שאל ראש העיר, ואני נזכרתי שהרב שרייבר אמר לי שזה יעזור גם לסמינר. חשבתי מה אני כבר יכול לבקש? אולי במקום לשלם שכירות על דירה, העירייה תוכל לאפשר לנו להנחית קרוואן??? אמרתי לו בעדינות שאני רוצה להוריד קרוואן איפשהו, בלי אישורים חוקיים כמובן, וכל מה שאני מבקש זה שהעירייה תעלים עין, שלא יוציאו לי צו הריסה… זה אפשרי?
צילקר הסתכל עלי בחוסר הבנה: "למה להוריד קרוואן במקום לא חוקי? כשתבוא מחר, נסדר לך הקצאה!".
אני חשבתי שהעולם מסתחרר סביבי. הקצאה חוקית לקרוואן? מי היה מאמין.
למחרת הגעתי ללשכתו, וצילקר עמד בדיבורו באופן מלא, והרבה מעבר לכך. את השטח של בית המדרש הוא הגדיל ב-200 מטרים על אתר, וכשדיברתי אתו על הסמינר הוא אישר לי בו במקום הקצאה של 3,400 מטרים רבועים, בלי להניד עפעף! כמובן שאחר כך הוא העביר את זה בכל הוועדות הנדרשות, אבל מי שיודע איך אשדוד התנהלה בתקופתו של צילקר, יודע שכל המערכות היו חותמת גומי בידיו, וכשהוא קיבל החלטה, זה היה מתבצע באופן מלא.
3,4000 מטרים לסמינר בלי שביקשתי בכלל. כל מה שביקשתי זה שהעירייה תעלים עין כשאני מנחית קרוואן באופן לא חוקי, כמו שעשו כל המוסדות האחרים בעיר באותה התקופה.
רק לאחר מכן הבנתי שני דברים: קודם כל ראיתי איך עיני הבדולח של מרן הרב שרייבר זצ"ל ראו מראש שעיקר הטובה תהיה דווקא לסמינר, הרבה יותר מלבית המדרש, ודבר שני למדתי לקח נפלא.
אני הרי חיכיתי לראש העיר, הוא בא כל בוקר 20 דקות לפני השעה 8:00 והתעלם ממני, ואני כל יום קיוויתי שאולי הפעם הוא ישים לב.
כשהוא איחר ללשכתו ביותר משעה, אני הייתי מתוסכל, ולא ידעתי שה' חשבה לטובה, כי אותו סגן שהיה שליח לכל הדברים הטובים האלו, היה מגיע ללשכתו רק בשעה רבע לתשע… אני השתדלתי למצוא חן בעיניו של צילקר, והקב"ה סידר לי את זה דרך מישהו אחר לגמרי.
ואז התחדדה אצלי תובנה נוספת: הרי אם הייתי מצליח לתפוס את צילקר ולמצוא חן בעיניו, אם הייתי מצליח לגרום לו להטות אוזן למה שיש לי לומר לו, והוא היה נעתר לתת 200 מטרים לבית המדרש ועוד 3,400 מטרים לסמינר, מה הייתי חושב לעצמי? 'איזה גאון אני! איזה מוכשר וחכם, עם הלשון החלקלקה שלי ויחסי האנוש המיוחדים שלי, הצלחתי להשפיע על האיש הקשוח הזה ולרכך את לבו. ברוך ה'…'.
אבל האלוקים חשבה לטובה, הקב"ה רצה להציל אותי מהמחשבות של הגאווה הזאת, ולכן הקב"ה סובב לי את הישועה בדרך שאני אראה בצורה ברורה ובלתי ניתנת לוויכוח, שזה הכל עניין של סייעתא דשמיא. זה לא אני, אלו לא הכישרונות שלי ולא יחסי האנוש המיוחדים במינם…
סייעתא דשמיא. שם זה מתחיל ושם זה נגמר. עשיתי השתדלות, וההשתדלות שלי בכלל לא הועילה בכיוון שממנו חשבתי שהיא תועיל. זה הגיע מכיוון אחר לגמרי.
**
ומכאן רבותי, תבוא התשובה לשאלה שהצגנו בפתח המאמר.
אם היה משה רבינו נכנס עם אהרן הכהן לפני פרעה, הם היו מדברים על לבו, מאיימים עליו, מראים את האותות והוא היה מתרכך ושלב הגאולה היה מתחיל לצאת לדרך. מה היו בני ישראל חושבים לעצמם?
הנה האיש משה, הוא דיפלומט מחונן ויוצא דופן, אדם כזה מיוחד שהצליח להשפיע אפילו על פרעה הרשע המרושע. תראו מה! פרעה ששוחט תינוקות בוקר וערב, האדם הזה שיש לו לב מפלדה ואין לו בכלל רגשות, אפילו הוא נמס כמו חמאה לפני משה רבינו, אח! הגאונות של משה רבינו, אין שניה לה!!!
אבל זאת טעות. 'וכי ידי משה עושות מלחמה?' וכי משה רבינו הוא זה שהטה את לב פרעה לשלוח את בני ישראל מארצו? לא ולא. היה זה אך ורק כוחו של הקב"ה, ולכן הקב"ה הוביל את העניינים כך שקודם כל יראו כולם שמשה רבינו ואהרן הכהן לא רק שלא עשו יותר טוב, אלא שהם אפילו החמירו את המצב, בגללם הוכו שוטרי בני ישראל, בגללו קיבלו בני ישראל הוראה לקושש קש לתבן, המצב נהיה גרוע כל כך.
אחרי שהמטרה הזאת הושגה, אחרי שכבר ברור לחלוטין שמשה רבינו ואהרן הכהן אינם יכולים להוציא את בני ישראל ממצרים, עכשיו כבר נפתחה הדלת לגאולת מצרים. עכשיו אמר הקב"ה: "עתה תראה אשר אעשה לפרעה", עכשיו כבר כולם ידעו שזה שרק אני הוא זה שהובלתי לכך ש"ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו".