בימים האחרונים יצאו גדולי ישראל והתריעו לבל ייתפסו יהודים כשרים בעוון המלשינות, כי חמורה היא עד מאד. בקול גדול שאינו חת, קרא מרן אדמו"ר מויז'ניץ שליט"א והתריע בחומרה רבה, כשהוא מתבטא בגיצי אש נגד אותם הפונים לשלטונות ומוסרים ("מויסרים") את שמותיהם של יהודים אחרים (כמובן – כפי שסייג מרן אדמו"ר מויז'ניץ שליט"א – שלצד זה צריך להקפיד ולשמור על ההנחיות).
בתוך דברות הקודש סיפר מרן אדמו"ר מויז'ניץ שליט"א את אותו סיפור מבהיל שכמעט ואין כל איש ואשה, נער וטף, שלא שמעוהו – אודות אותו אחד שחייג להלשין על חתונה המתקיימת. סופה של אותה הלשנה, שהיא פצעה את לב החתן והכלה, החתונה נקטעה והחתן ועמו המחותנים נלקחו לתחנת המשטרה.
אותו מלשין – בחור ישיבה בגיל השידוכים – קיבל את עונשו מן השמים, כשהשידוכים הלכו והתרחקו ממנו כמים הבורחים מפני האש, עד שפנה אל החתן והכלה והתחנן לסליחתם. הסליחה הגיעה רק אחרי השתדלותו של אחד מגדולי הרבנים. שכן, וכי תוכל כלה שעלבוה ביום חופתה, לסלוח במהירות כל־כך? וכי מסוגל חתן בן אנוש שביום כלולותיו, תחת לרקוד ולשמוח, ישב כפושע בין פושעים בתחנת המשטרה, למחול על צערו? בסוף הם התגברו והתעלו מעל עצמם וסלחו, ומהשמים גמלו להם כשניצלו מתאונה קשה ויצאו בריאים ושלמים מזירת ההתהפכות.
עד כאן הדברים ידועים (כתבתי אותם בכל זאת, בשביל אותם בודדים שעוד לא נחשפו).
וכעת לאמרה הבאה, הלא היא חוברת אל הראשונות. נתקלתי בה בגליון 'לודמיר' (גליון שבועי להפצת משנתו ותורתו של הרה"ק רבי שלמה מקארלין זי"ע, בעריכת הרב מרדכי ברנשטיין). שם, בגליון, מובאת אמרת אש מפה קדשו של הרה"ק מקארלין זי"ע המצוטטת מתוך הספר 'אמרי קדוש'.
וזה לשון המובאה, מלה במלה:
"מי שזיכהו ה' יתברך לעשות איזה שמחה של מצוה, כגון ברית מילה או נישואין לבניו וכדומה, אז פותחים לו את כל ההיכלות וממלאים משאלותיו, להשיג כל השגות. ואותו איש אשר יצער אותו ביום זה, ועל ידי זה משך (בעל השמחה את) ידו אפילו רגע אחד מכל אותם היכלות עליונים, יש לו עוון גדול".
ודי למבין.