בסעיף יד (כלל ח' מהלכות לשון הרע) מעורר ה'חפץ חיים' על חובתו של כל אדם להוכיח תמיד את בני ביתו ולהפרישם מדיבורי לשון הרע, וכותב שיעשה כן בלשון רכה, שיציע בפניהם את גודל העונש שיהיה עבור זה לעתיד לבוא וגודל השכר למי שנזהר בזה.
בביאורים ומוספים מביאים מה שכתב החפץ חיים לקמן (כלל ט ס"ה בהגה"ה) בשם הגר"א (אגרת הגר"א), שהדיבור והמידות צריכים הרגל רב, וההרגל על כל דבר – שלטון. וביאר החפץ חיים, שכאשר נתבונן היטב נמצא, שסיבת פרצת העוון המר של לשון הרע היא מחמת שכל אחד הורגל מנערותו לדבר מה שהוא רוצה באין מוחה, ואינו מעלה על דעתו אז שיש חשש איסור בדבר, ולכן גם בבגרותו כשנודע לו שיש איסור בדבר, קשה לו מאד לשנות את טבעו הנטוע בו מנערותו, לא כן אם היה האב מזהיר תמיד את בניו ומרגילם בזה מנערותם, ממילא היה דבר זה נטוע בנפשם מצד ההרגל, והיה קל להם אחר כך לגדור את עצמם לגמרי במידה הקדושה של שמירת הלשון, והיו זוכים עבור זה לחיי העוה"ז והעוה"ב, כמו שנאמר (תהלים לד, יג-יד) "מי האיש החפץ חיים וכו' נצור לשונך מרע" .
עוד מציינים בביאורים ומוספים, כי גם באופן שמותר ואף מצוה לספר לבניו בגנות אדם אחר, כגון שרואה באדם אחד שמוחזק במידה מגונה, כגון גאוה או כעס או שאר מידות רעות, או שהוא בטלן מתורה וכיוצא בזה, ורוצה להזהיר את בניו שלא יתחברו עמו כדי שלא ילמדו ממעשיו – כתב החפץ חיים לעיל (כלל ד ס"י) שמצוה עליו לבאר להם מדוע מספר בגנותו, כדי שלא יבואו לתמוה עליו שהוא סותר את עצמו, כי פעם אומר להם שאסור לספר בגנות אדם אפילו על אמת, ועתה הוא מספר בעצמו.