נדרים דף פו
כיצד ניצל המשגיח ר' אל'ה לופיאן מעלילת דם?
חמץ
היתה לי הזכות -מספר הרב דוד יוסף שלוסברג תלמידו ומשמשו של הרה"צ רבי אליהו לופיאן- לשמוע פעם מרבינו כיצד הכין את ביתו בלונדון לבדיקת חמץ בערב פסח:
רעייתו הרבנית כבר נסתלקה לעולם שכולו טוב. ילדיו כולם היו נשואים. כדי להסתדר עם פעולות הניקיון הרבות לפסח, שכר רבינו אשה כושית שתעבוד אצלו ותסייע לו.
הוא הגיע מבית־הכנסת, הכין את עצמו, ואת כלי־הבדיקה, והחל בבדיקת החמץ. כאשר הגיע לחדר־הספריה הוא טיפס על כסא לבדוק את המדף העליון של הארון. הוא מצא בו סכין־שחיטה ישנה, נתונה בתוך נרתיק. הוציא את הסכין, בדק את הנרתיק ולבסוף החזיר את הסכין למקומה, והמשיך בבדיקת הארון, החדר וכל הבית.
מאוחר יותר בערב, כשסיימה האשה את ניקיון הבית ורבינו עמד לשלם את שכרה, היא אמרה לו: ״אני רוצה שתדע שאני מאמינה שרק אלוקיך, אלוקי אברהם יצחק ויעקב הוא האלוקים האמיתי בשמים ובארץ״.
הדברים הפתיעו את רבינו.
לא בעל־אמונה בדרגתו זקוק היה לחיזוק באמונה באותו יסוד פשוט שד׳ הוא אחד, בוודאי לא מאשה גויה, אך היה זה מפתיע ומעניין לשמוע זאת ממנה, באופן פתאומי ותמוה.
וכמובן, השאלה המתבקשת מצידו של רבינו לא איחרה לבוא: כיצד הגיעה הגב׳ להכרה זו?
״כבוד הרב״, ענתה האשה בקול נרגש, ״כאשר ראיתיך ניצב על הכסא בחדר החשוך, בידך האחת נר ובידך השניה סכין שחיטה, נזכרתי בסיפורים ששמעתי כילדה, לפיהם יהודים שוחטים נוצרי בערב־פסח כדי להשתמש בדמו לאפיית מצות. כשראיתיך עם הנר והסכין בחדר החשוך, ציוד אשר בהחלט מאפיין ומתאים לביצוע מעשה כזה, הייתי אחוזת בהלה. דימיתי לרגע בנפשי שהנה אני ׳קרבנך׳ השנה. הייתי חיוורת כסיד. קפאתי על מקומי. גופי פרפר מרוב פחד. כאילו עופרת ניצוקה לתוך גופי, עד שלא יכולתי להניע את איבריי… האינסטינקט הראשון שלי היה להמלט מפתח הבית ולצעוק בכל כוחותי: הצילו, רצח, ולהזעי קאת כוחות הבטחון.
– תאר לעצמך, כבוד הרב, אילו נהגתי כך. באיזו סכנה היית נתון!
סכין השחיטה, הנר, החושך, היו מהווים ראייה נמרצת וחותכת למזימתו של הרב היהודי. אנשי הבטחון אף לא היו מאפשרים לך להשמיע תגובה. אך הדבר לא אירע. התברר שכל מחשבותי וחששותי באו מעולם הדימיון. בפועל, ראיתיך בודק היטב את ביתך מחמץ כפי שמצווה תורתכם…
״אכן, אלוקיך הוא האלוקים היחידי בשמים ובארץ!״
(ר' אלה)