יוסף מאיר האס
שניים עשר ק"מ בלבד מפרידים בין מורפה לדז'ורין. שניהם שוכנים במערב אוקראינה, שניהם תחומים במחוז ויניצה, שניהם כפרים נידחים שסביר להניח כי לא שמעתם עליהם מעולם. יותר נכון יהיה להתנסח: רבים מבין הקוראים לא שמעו עליהם מעולם, כי אצל אלפים ורבבות מיוצאי המשפחות שהתגוררו בצפון רומניה וחבל בוקובינה, נודעים שמותיהם של הכפרים האלה לשמצה ועצם אזכורם מעבירים בגוום צמרמורת וחלחלה של ממש.
"גירושם של יהודי שאץ יחד עם כל יהודי צפון רומניה, נודע לנו בהפתעה גמורה כמו כל ההודעות שמסרו לנו מטעם הממשל", היה מספר סבי הבלתי-נשכח, הרה"ח ר' יהודה לייב (לייבלה) קוסטינר ז"ל. "כשרצו להודיע משהו חשוב בעיר, היה צועד פקיד עם תופים ברחבי העיר ובכל פרשת דרכים נעמד עם פתק ובו ההודעות החשובות. הפעם היה כתוב בפתק שבידי הגוי, כי בימי חמישי, שישי ושבת – בהתאם לאזורי העיר השונים – חייבים כל היהודים להתארגן ולעזוב את העיר".
היו אלה ימי ירח האיתנים תש"ב, כאשר גזירת הגירוש לגלות טרנסניסטריה יצאה לפועל באכזריות מרושעת שאין כמותה. מאות אלפי יהודים נזרקו מבתיהם באטימות לב אל היעד הבלתי-נודע. "גזירת הגירוש החלה ביום חמישי חול המועד סוכות", הוסיף סבא לספר לנו בעיניים דומעות, "סבי, החסיד המפורסם ר' משה מיכל קוסטינר ז"ל, התגורר בבית בתו גב' הזנפרץ ע"ה בקצה השני של העיר שאץ, שם הגירוש החל ביום חמישי, לעומת זאת אצלנו היות והתגוררנו בקצה אחר של העיר, החל הגירוש רק ביום שישי בבוקר, ערב שבת חול המועד סוכות. סבי ר' משה מיכל אמר שאין מקדימים לפורענות ובא לישון אצלנו בליל שישי, כדי שייחשב שהוא מהאזור שלנו וכך יוכל ללכת אתנו, לא עם הקבוצות הראשונות שגורשו כבר בחמישי".
ילד בן תריסר שנים היה סבא ר' לייבלה כשיצאה גזירת הגירוש לפועל. מבוהל ומפוחד, ובעיקר לא מבין מה קורה כאן באמת, ראה איך הוריו היקרים, ר' שלמה ז"ל ורעיתו מרים ע"ה, אורזים בחטף מכל הבא ליד ודוחסים לצרורותיהם בבהילות, מעיפים מבט אחרון על הבית האהוב והחמים שהיה קורת גגם משך עשרות שנים, מנשקים את המזוזות בעיניים דומעות ונחפזים אל מרכז העיר, שם הצטוו כל יהודי שאץ להתכנס בשעה היעודה שנקבעה.
מאורעות הימים הנוראים האלה נחקקו היטב במוחו של הילד הצעיר. כמו יהודים רבים שזכו להינצל מגיא ההריגה ולהעלות לציון ברינה, לא הרבה סבא לשתף אותנו על קורותיו בהיותו בעמק הבכא. פה ושם בהזדמנויות פז עת התאספו סביבו פרחי צאצאים וצאצאי צאצאים שזכה להעמיד בחסד עליון, היה מזכיר על קצה המזלג מה שהצליח להוציא מפיו מבעד לעיניו שכוסו בנחל דמעות שוטף ושוצף.
הצרות והגזירות, המחלות והניסיונות, לא היו רגילים בפיו של סבא. יתכן שלא ראה צורך חיוני להעבירם הלאה לדורות הבאים, במקום לעסוק במה שהיה ואינו, ביכר להתעסק עם ההווה שישנו ועם העתיד שיבוא. סיפורי צדיקים היו נשזרים בקביעות במתק שפתיים, 'בעל מספר' נפלא היה סבא ובכישרון מיוחד שהתברך בו ידע להיות הגשר שחיבר אותנו במסלול ישיר לדורות הקדומים אליהם כוסף ועורג כל חסיד בר דעת.
הסיפורים הרבים שזכינו לשמוע מפיו, היו חוזרים על עצמם הלוך ושוב עשרות פעמים. אולם בשונה מכל דבר אחר, היו הסיפורים של סבא אפופים בטעם ובדעת זקנים ייחודי שאין כמותו. גם כשנשמעו אותם 'טובות זכרונות' שוב ושוב בסעודות שבת, ביומי דפגרא, בכינוסי המשפחה ובשמחות משפחתיות, היינו כולנו ישובים רתוקים למוצאי פיו, קולטים כל הגה ובולעים בשקיקה כל אמרה.
* * *
יותר מכל, עשתה עליו רושם עז בלתי נמחה, דמותו הקורנת של סביו הגדול החסיד המרומם ר' משה מיכל קוסטינר ז"ל. עלם חמודות בסביבות גיל הבר-מצוה היה סבא ר' לייבלה, ביום פטירת סביו האהוב ר' משה מיכל, אולם צורתו המאירה ובעיקר מידת חסידותו היוקדת באמונת חכמים ובדביקות לצדיקים, המשיכה ללוות אותו עד יומו האחרון עלי אדמות.
שבעה עשורים לאחר מכן, עוד היה סבא מתייפח בבכי ומתמוגג בדמעותיו הלחות, עת היה מעלה בזכרון נרגש את הסבא ר' משה מיכל. אנו הנכדים והנינים, כבר התרגלנו לשמוע את צמד המילים 'זיידע משה מיכל', כדי לדעת שעכשיו ייפתח מעיין זכרונות בלתי-נדלה ואתו עמו ייפרץ סכר דמעות בלתי-נשלט. דביקותו של סבא בצדיקי בית ויז'ניץ בכל הרמ"ח והשס"ה, נגזרה כמו מאליה מהנהגותיו המופלגות של ר' משה מיכל, מפארי החסידים בהיכלו של הרבי הקדוש בעל ה'אהבת ישראל' זי"ע ומסגל מקורביו הנאמנים.
סבא המשיך לספר לנו על אותו יום שישי ערב שבת חול המועד סוכות תש"ב הזכור לדראון עולם:
"לקחנו עגלה ונסענו לתחנת הרכבת כפי ההוראות. חיכינו שם זמן רב ובינתיים החל להחשיך. הייתי ילד בן שתיים עשרה ורצתי ממקום למקום, פתאום קראו לי: 'לייבל'ה, זיידע עושה קידוש'. התברר כי זיידע משה מיכל, לא איבד את עשתונותיו בעת הגירוש וזכר לקחת אתו יין לקידוש. היה זה מחזה בלתי נתפס, לראות את זיידע משה מיכל מקדש על היין בהתלהבות גדולה ובקול אדיר עם הנוסח ממש כמו בבית, כאילו אינו עומד כרגע מול קצינים אכזריים המסתובבים כאן כחיות טרף ומחפשים קרבנות.
"עד היום, בכל ליל שבת כשאני עושה קידוש, עומדת לנגד עיני דמותו העילאית של זיידע משה מיכל, מקדש על היין באותה שעה טרופה", הפטיר סבא וניגב את מורדי לחייו מהרטיבות שפשתה בהן מריבוי הדמעות.
ואנו, שזכינו לאכול על שולחנו מפעם לפעם, כאשר שמענו כן עוד חזינו בקידוש הנאמר בקול חוצב וחנוק מדמעות, יכולנו רק להפליג עם המחשבות ולדמיין איך היה נראה הקידוש של זיידע משה מיכל כל ליל שבת, במיוחד באותו ליל שבת חול המועד סוכות, בתחנת הרכבת המרכזית של שאץ, ערב גירוש היהודים למחוז טרנסניסטריה.
* * *
בראש רבבות אלפי הגולים הדוויים מיהודי רומניה וגלילותיה, בלטה נוכחותו המרשימה של הרבי הקדוש בעל ה'מקור ברוך' זי"ע מסערט ויז'ניץ. גורלה המר של סערט השוכנת כיום בצד הרומני של מעבר הגבול בין רומניה לאוקראינה, היה זהה לגורלם של מרבית הערים והכפרים במחוז זה. שלט אילם בצבע זהב שהונח על חזיתו של בית הכנסת הגדול בעיירה, היחיד שנותר לפליטה מתוך עשרת בתי המדרשות שלה, מספר בכאב ובדומיה על גירושם של היהודים מסערט לטרנסניסטריה, משם לא חזרו למעלה מ-90 אחוז מהיהודים הגולים.
רצתה ההשגחה העליונה ושמרה את רגלי חסידיו, הרבי הקדוש ה'מקור ברוך' זי"ע זכה להינצל בעור שיניו מהתופת האיומה, לא לפני שנאלץ לשתות את כוס התרעלה עד תומה ואף יותר ממנה, לעבור שבעת מדורי גיהנום ואף יותר מהם, ולהסתכן פעם אחר פעם במוות בטוח ומיידי, לולי כתיבתו וחתימתו בספר החיים בשמי רום.
דרך ארוכה רצופת סכנות עבר הרבי במסע הגירוש מסערט, תחנות רבות נעצר והשתכן לימים ספורים, עד שהגיע לדז'ורין, כפר נידח ומוזנח במחוז טרנסניסטריה, שם שהה קרוב לשנתיים עד שהגיעה בשורת השחרור המיוחלת. בינתיים, נאסר הרבי מספר פעמים ונכלא בבית האסורים, בלי שבני משפחתו ידעו בכלל היכן הוא נמצא. את התיאורים המרטיטים על מה שעבר עליהם בדז'ורין, זכינו לשמוע עשרות פעמים מפי הרבי הקדוש בעל ה'חכמת אליעזר' זי"ע, שכנער צעיר בן שבע עשרה שנים זכר היטב את המאורעות הקשים והעבירם הלאה.
במקביל ליהודי סערט שגורשו לדז'ורין, פוזרו הרבבות האחרים מהאזורים השונים של רומניה בכפרים ובערים בסביבה. כך, הגיעו בני משפחת קוסטינר המורחבת ובראשם הסבא הדגול ר' משה מיכל לכפר הנידח מורפה. מחלת הטיפוס עשתה שמות בקרב הגולים האומללים, רעב וצמא היו אורחים קבועים בגטאות האלו, והחללים רבו מספור ל"ע.
"ברחובות הכפר היתה עגלה עם בית קיבול מאחוריה שהסתובבה בחוצות הכפר בכל יום", סיפר לנו סבא באנחות כבדות נלוות, "אליה הכניסו את כל גופות הנפטרים הרבים, ולאחר מכן קברו את כולם בקבר אחד גדול ומרכזי".
* * *
חורף תש"ב התבלט במיוחד בסופות השלגים הכבדות שנחתו על אוקראינה דאז. המעלות צנחו בכל יום רחוק מתחת האפס, ובלילות טיפסו המעלות במינוס לשתי ספרות. קור וקיפאון שלטו בחוצות, ורבים חללים הפילו שלא הצליחו לעמוד בכפור העז. מאות היהודים שהצטופפו במבנים ארעיים ובצריפים רעועים ברחובות מורפה, סבלו מאד מפגעיו של החורף הקשה אליו נקלעו בלי מחסה ומסתור מזרם וממטר, ואת סיפוריהם של השרידים על הסבל שלא יתואר במילים, שמענו גם שמענו פעמיים ושלש.
שבועות ספורים חלפו מיום הגיעם למורפה והנה חנוכה בפתח. במצב איום ונורא שכזה, מי הוא האיש שחשב לעצמו להדליק נרות חנוכה, להבליח אור מבעד לחשיכה הסמיכה שאפפה את כל ישותם גם באור יום. אם רגילים אנו להתפייט בנוסח 'לילה כיום יאיר' הרי כאן במורפה של תש"ב היתה ההגדרה הפוכה להחריד ולצמרר 'יום כלילה יאפיל'.
"רק מלראות את העגלה עם המתים מסתובבת בחוצות ופנים מוכרות מציצות מבעד לערמה המתגבהת בתוכה, נפלו עלינו אימה וצלמוות, מי יודע אם לא יבוא יום וגם אנחנו ניזרק לחלקה האחורי של העגלה", היה סבא משתף אותנו בצמרמורות שהיו מנת חלקו בימים ההם.
גם אם מישהו חשב להעז ולהימלט מתוך הגטו הסגור של מורפה, היה זה אחד שקץ בחייו והחליט לאבד את עצמו לדעת. גדרות תיל הקיפו את המקום בגובה רב, כלבי שמירה אימתניים הסתובבו בחוצות כשהם נטולי רסן, וכמובן עשרות ז'נדרמים אוקראינים שבלשו בעיניים מזרות אימה סביבות מורפה השכם והערב.
כמעט בלתי אפשרי היה ליציר נוצר לבקוע את המעטפת ולצאת החוצה, אבל זה קרה גם קרה.
* * *
בערב שבת חנוכה, הרעידו דפיקות רמות את דלת הבית בו התגורר באותה תקופה הרבי הקדוש ה'מקור ברוך' זי"ע בדז'ורין. הבן הגדול, הרבי הקדוש ה'חכמת אליעזר' זי"ע, שניגש לפתוח את הדלת בחשש, העיד לימים על פעימות לבו שפרפר בחרדה, מי יודע מה מבשרות דפיקות אלו על דלת הבית.
הדלת נפתחת לרווחה והנה יהודי לא מוכר עומד בפתח. עטוף כולו בסרבלים ובצעיפים שכיסו את פניו, כולו רועד מקור ובגדיו ספוגים ממי הגשמים שירדו עליו בזעף עלי דרך. ניכר היה כי היהודי עומד לקרוס תחתיו בכל רגע, מתשישות, מעייפות, מקור ומקיפאון.
הרבי ה'מקור ברוך' שהבחין כי הבן מתמהמה להיכנס פנימה, ניגש אל הדלת ותדהמה פשטה על פניו. וכמו מאליה התמלטה זעקה מפיו: 'משה מיכל! וואס טוסטו דא? ס'איז דאך סכנת נפשות!' (מה אתה עושה כאן? הרי זו סכנת נפשות!). התברר שבחסות העלטה של ליל שישי ובחסות הברד והשלג שנחתו בעוז על הארץ, הצליח זיידע משה מיכל להימלט החוצה מגבולות מורפה ולצעוד רגלית שעות ארוכות בדרך המובילה ממורפה לדז'ורין. על אם הדרך נקרו לפניו אין-ספור סכנות מוות מוחשיות, שכן אם היה נתפס בקלקלתו היה מומת בירייה על אתר, אולם התשוקה הנכספת וכיליון נפשו לשהות בצילו של הרבי בשבת חנוכה גברו על כל הסיכונים.
"זייט ווען איך געדענק מיך, האב איך נישט פארפאסט א שבת חנוכה ביים רבי'ן", היתה תשובתו של ר' משה מיכל קוסטינר על מעשהו הנועז. "ממתי שאני זוכר את עצמי, לא פספסתי מלהיות שבת חנוכה אצל הרבי" – – –
* * *
סיפור נפלא ורב רושם זה היה רגיל בפיו של הרבי הקדוש ה'חכמת אליעזר' זי"ע, ברצותו להצביע על דוגמה וסמל מופתיים של חסיד אמיתי שהשליך נפשו מנגד כדי לשהות בשבת חנוכה בצילא דמהימנותא. והיה הסיפור המרטיט הזה מקבל משמעות מיוחדת כששמענו אותו מפי הסבא היקר ר' לייבלה קוסטינר ז"ל, שזכר היטב את הבהלה ששררה אצלם במורפה עת נודע כי עקבותיו של הסבא ר' משה מיכל נעלמו בערב שבת חנוכה, ואת השמחה וההתרגשות שפרצו כשחזר לאחר שבת חנוכה מדז'ורין.